כבר לפני כמה שנים התחלנו לשמוע את התשדירים של צה"ל על זה ש"הטלפון שלך יכול להיות כלי נשק, אל תכוון אותו נגדנו". ועדיין, אני חושבת שאף אחד לא דמיין שככה יראו מלחמות בדור הוואטסאפ.

אנחנו מעבירים הודעות על הרוגים ופצועים וחטופים, כי אנחנו מאד אוהבים להיות אלה שיודעים ראשונים, למרות שמה שאנחנו בעצם עושים זה הפגנת ידע בפונקציית העתק/הדבק או "שתף". אולי לא דמיינו שהמידע יכול להגיע די מהר מקבוצת "גן אביבה תשע"ד" אל ההורים והאחים של השמות הכתובים בהודעה, חשבנו שזה נשאר בין החברים, שזה לא באמת משנה אם החייל ההרוג הוא באמת הרוג או רק פצוע, או בכלל לא קשור לתקרית.

ואז, אחרי הפגזה של הודעות "אסור להעביר הודעות" (שכמובן, גם אותם העתקנו והדבקנו ושתפנו, ולפעמים- כדי להיות מקוריים- ניסחנו בעצמנו), הגיעו הודעות היוזמה/תרומה/תמיכה.
ולכמה ימים היה נראה שזה מעולה. החיילים שלנו צריכים אוכל וגופיות ובוקסרים, ותוך שעות ספורות אוספים כמויות אדירות. ויש חיילים בודדים שנפלו, ומגיעים אלפים ללוות אותם בדרכם האחרונה.
אבל אז גילינו שוואטסאפ לא יוצר הקצאה יעילה. כך החיילים שלנו קיבלו הרבה אוכל, כשבאמת הם רצו מגבונים. כמה גילינו, קצת באיחור, שחיילות בסדיר ובמילואים הוקפצו גם הן, ויש להן צרכים קצת שונים ששכחנו להכניס להודעת ההעתק-הדבק-שתף. כך הגיעו אלפים להר הרצל היום ב11:00, אבל מעטים הגיעו ב16:00- כי הלוויה הראשונה קיבלה תפוצה והשנייה לא.
וגילינו שלא כל הודעה שמגיעה אלינו עם אייקון ירוק של טלפון, או כדור הארץ של הנוטיפיקיישן'ס, באמת הגיעה מהמקור משם היא מתיימרת להגיע. אבל קיבלנו את ההודעה גם מהחברה מהמעונות, גם מבן הדוד שעובד במשרד ממשלתי, וגם מהחבר מהשבט שעובדת היום ב"מקור ראשון".אז שלחנו הרבה אנשים לשבעה של משפחות "מסכנות", למרות שהכתובת לא הייתה נכונה והמצב לא תואר לאשורו. בקשנו דברים בשמה של אלמנה שביקשה לעצמה דברים אחרים. לא דמיינו שאנחנו יכולים לעשות נזק למשפחות שכולות- במישור מעשי, רגשי ואנושי.
נהיינו שיכורים מהכוח. אחרי שכמה הודעות עשו כל כך הרבה טוב, לא התאפקנו, והמשכנו לגלגל את כדור השלג הזה עוד ועוד.

מתחילת הפוסט הזה אני מנסה להבין (לעצמי) ולהגדיר (עבורכם) את המניע להתנהגות הזו שלנו. אני לא יודעת אם זה טעות שנבעה מרצון אמתי לעשות טוב, או שיש כאן גם משהו אחר. אני תוהה על מי שניסח ושלח את ההודעה הראשונה- אם היא נשלחה בתמימות, או מתוך פטרנליזם- אמונה שאנחנו יודעים מה טוב לכל משפחה שכולה באשר היא, או אולי אפילו עם כוונת זדון.

אני רק יודעת שיש כוח עצום למידע שאנחנו מעבירים אחד לשני. הפיד של כולנו מלא בתמונות, בסיפורים ובידיעות מדהימות, על התגייסות של אזרחים עבור חיילים, ואזרחים עבור אזרחים, ואזרחים עבור נופלים. אין לי ספק שבפעם הבאה שארגון דתי-לאומי כלשהו יעשה יום עיון/סמינריון/כתבה על "דור הפייסבוק לאן", הוא יהיה חייב להתייחס לכמות הטוב שהצלחנו ליצור בימים האלה, רק בזכות העברת מידע.

אבל אולי כדאי שנזכור שIt isn't supposed to be this easy. למרות שלפעמים זה קשה ברמה הפרקטית, כדאי שננסה לאמת את המידע שקיבלנו. להתקשר למוקד כלשהו, לארגון, לכל גוף שיכול להיות לו מידע נוסף. (אני יודעת, זה לגמרי הפוך מכל הpower to the people, no more authority של המאה ה21, ועדיין.) ייתכן שמה שהיה נכון לפני כמה שעות כבר לא נכון כעת. אולי כבר ניתן מענה לצורך. ואולי מה שחשבנו שהוא נכון אף פעם לא היה.

בדור הווטאסאפ, גילינו שיש, מעבר למהירות אור ומהירות קול, גם מהירות מידע, ותפוצת מידע. מהירות ותפוצה הם תהליכים עובדתיים ולא יצורים תבוניים. ככל שהיכולת שלנו להשפיע ולהפיץ גדלה, האחריות גדלה גם כן- אנחנו חייבם לעצור ולחשוב שוב, ואז עוד פעם, לפני שאנחנו ממשיכים להעתיק-להדביק-לשתף.
המהירות והתפוצה הם נשק. ואתם כבר יודעים מה צריך לעשות עם נשק.

מודעות פרסומת

מאז שחזרתי מההספד באלעד ביום שני, מאז שצפיתי בהספדים בנוף איילון וטלמון ובהלוויה במודיעין של שלושת הבנים שנחטפו ונרצחו- אייל, גיל-עד ונפתלי- אני קצת מנותקת.
כמו שכולנו חווינו, יום שלישי האחרון היה קו פרשת המים בציבור הישראלי- אחרי
שבועיים בו הציבור הישראלי התרכז והתאחד בדאגה אחת ובתקווה אחת, התחלנו להתפזר.
היה שיח על רשלנות משטרתית. היו דיבורים על קנוניה ממשלתית, על הסתרת הידיעה שהבנים נרצחו על מנת לבסס את התמיכה במבצע להחזרתם. הקריאות לנקמה והזעקה על היעדר תגובה הולמת, לצד קריאות שלא ליצור הסלמה, לא להעניש אוכלוסיה אזרחית.
והמציאות התכתבה עם רוח העם- הפגנה וקריאות נקמה על ידי יהודים, רצח של נער ערבי, התפרעות ערבית, וירי קסאמים בלתי פוסק לעבר יישובי הדרום.

ההתמודדות האישית שלי עם ההתפתחויות ההזויות מאז יום שלישי זה הייתה של בריחה. ברחתי מההקלטה של החטיפה, מהסרטונים של ההפגנה והתפרעויות, ברחתי מטורי הדעה של עיתונאים ושל כל ה"פרנדז" שלי ברשת החברתית. לא פתחתי את הכתבות של הירי בדרום, לא הסתכלתי על התמונות של תחנות הרכבת הקלה ההרוסות, לא חשבתי על המשמעות החברתית והכלכלית של הרס כזה.
האמת היא, שניסיתי. ניסיתי לחשוב, לכתוב, להגיב, לקרוא. כל פעם שהתחלתי, הרגשתי שהרגיל שלי גולשת על מעבר לקצה, ואני אוטוטו אאבד את שיווי המשקל ואפול לתוך בור שלא אדע איך לצאת ממנו.
אז התכנסתי, הסתכלתי פנימה, והאמת היא שראיתי רק ייאוש.
כי גם מי שניסה לברוח, לא יכול היה להתחמק לחלוטין מהשיח של החברה הישראלית בזמן האחרון. החברה הישראלית- על ימין ועל שמאל, על יהודייה וערבייה, מתבצרת. אנחנו עומדים במקומנו ומתייחסים בחוסר אמון לכל מה שלא מתיישב עם נקודת ההשקפה שאמצנו לנו.
בגלל שהקלטת ברורה, ברור שהממשלה ידעה שהבנים מתו והם שקרו לציבור כי הם מחרחרי ריב.
או,
בגלל שהנער הערבי נרצח יום אחרי הידיעה שהבנים נרצחו, ברור שזה נעשה על ידי יהודים.
או,
בגלל שיהודים הם לא ברבריים, וערבים מתורגלים ברצח על כבוד המשפחה, ברור שזה נעשה על ידי ערבים.
או,
הכל בגלל הכיבוש.
או,
הכל בגלל האיפוק והרפיסות של ממשלת ישראל.
על משהו אחד אנחנו יכולים להסכים- אנחנו יודעים שאם רק היו נותנים לנו את המפתחות, את הפיקוד, את הכפתור האדום, היינו יודעים איך לפתור את זה.

כשאני בוחנת הצעות שנועדו לכוון התנהגות או לשנות מציאות, אני עושה תרגיל מחשבתי- אני מנסה לחשוב: אם אני הייתי הציבור שההצעה אמורה לחול עליה, האם היא הייתה עובדת. "אני" זה לא ממש אני, אלא אני עם התכונות, האופי, וההקשר של האוכלוסייה.
השיטה הזו מאפשרת לי לחשוב על כל אפשרויות התגובה של האוכלוסייה להצעה, וגם מתרגלת קצת אמפתיה (ע"ע פוסט קודם).
אז ניסיתי גם השבוע. ניסיתי לחשוב איך אפשר לעצור, באופן אפקטיבי, את ההתפרעויות בירושלים. ניסיתי לקחת את הססמאות שהופרכו באוויר וליישם אותם הפוך על מנת לבחון את האמת שבהן. ניסיתי לקחת הצעה ולחשוב על ההשלכות שלה אם תהיה מדיניות עקבית.

לא הגעתי לשום מקום. הגעתי רק למסקנה אחת- שעייפתי, לפחות בנתיים, לתרגל ולהתכונן למצב בו יפקידו בידי את המפות, את הכפתור, את הביקורת השיפוטית, את חותמת הממשלה. אני מחזירה את הכוח הדמיוני שניתן לי.
אני לא אנסה לשכנע אחרים להפסיק להגיד דברים שהם בעניי שגויים, חסרי אחריות ומחשבה, מגעילים ופוגעניים או מתנשאים ומנותקים. מפסיקה לנסח תגובות ארבע וחמש פעמים, רק כדי למחוק אותם בתסכול. מפסיקה להגן על כל קבוצות השיוך שאני נמצאת בהם או מזדהה אתם.
אני מוותרת, ומבקשת להתכנס- בתוך עצמי, בתוך העם שלי, בתוך האבל והתסכול והייאוש.

במוסף "דיוקן" של מקור ראשון הייתה כתבה על גברים מוכים.
הכתבה, כמו כל כתבת מגזין, סיקרה תופעה פחות מוכרת, ראיינה גברים שסבלו מאלימות מצד נשותיהם, ראיינה כמה אנשי מקצוע (כולל אחד ש"ממש במקרה, בימים אלה יוצא ספר שלו בנושא…"), והצביעה על עוול שקיים היום במערכת המשפט, הבטחון והרווחה בכל הקשור לנושא.

הדיבייטורית שלי ניסתה לענות, אולי להתגונן- בשם מערכת המשפט, בשם שירותי הרווחה (שגם שם יש לי מניות), אולי אפילו בשם המין הנשי. בראש שלי פיתחתי שיחה עם המראיינת והמרואיינים- "נכון, אבל חשוב לזכור ש…" ו-"אבל באמת אי אפשר להשוות…" ו-"אבל יש היגיון בבסיס ההוראה"…
ואז עצרתי. החלטתי לעשות ניסיון של מה שקראתי לו, בדיעבד, "אמפתיה לא מחייבת". קראתי שוב את הקטעים שבו הגברים (רובם אבות) על איך הכל התחיל, איך זה החריף, מה הם עושים עכשיו, והחלטתי להגיב רק לסיפור שהם מספרים, בלי לחשוב, בנתיים, על איך זה משליך על החברה.

הסיפורים הם עצובים וקשים. סיפורים של אנשים שנפגעו מהאישה שאיתם, ונפגעו שוב מכל שהמקרה שלהם לא טופל באופן מתאים. אנשים שכיום צריכים להלחם על הילדים שלהם, או שכבר ויתרו, אחרי שנחלו הפסדים צורבים. אלימות זה דבר נורא, בעיקר כשזה מתמשך, ועוד יותר ממי שקרוב אליך, ובמיוחד כשאין רשת תמיכה. 
בנתיים, זהו. אני לא מסכימה עם כל הטענות של המרואיינים כלפי רשויות החוק והרווחה. יש טענות שאני חולקת עליהם באופן חלקי, יש כאלה שהמחלוקת שלי היא פרקטית ויש שהיא אידיאולוגית. אבל בויכוחים אני מאומנת ומיומנת. בנתיים אני רוצה לתרגל רק את האמפתיה- הזדהות עם כאב באופן אמיתי, אבל באופן שלא מחייב אותי להסכים גם לצעד הבא.

אני חושבת שזה משהו שאנחנו צריכים לתרגל כחברה. לנסות לנתק את האמפתיה מהפניית האצבע או מחלוקת האשמה. במצב בו הם כרוכים, אנשים ממהרים להתגונן ומדלגים על האמפתיה. הדילוג הזה, לדעתי, הוא פספוס של חלק מהאנושיות שלנו.
והנה עוד תרגול-
אני עצובה שנהרגו ארבעה פלסטינים במהלך מבצע "שובו אחים". אני מצטערת על כך, ואני עצובה בשביל המשפחות של ההרוגים, שאיבדו בן משפחה. אני חושבת שהמבצע חשוב וצריך להמשך, על אף המחיר הזה. אבל זה לא אמור למנוע ממני לחוש צער.

יש שיגידו שזה צבוע, ואולי הם צודקים. "אם את מרגישה רע לגבי המצב, למה את לא רוצה שהוא ישתנה?". אפשר גם להגיד שזו טעות אסטרטגית- אם תודי שיש אמת בטענות שלהם, תפסידי. את צריכה להתבצר בעמדה שלך, כדי לשפר את מצבך לקראת ההתנגשות.
אני חושבת שלא. אני מאמינה שהמציאות היא מורכבת, ושהיא לא משתנה לפי תורות. ואולי גישור ופיוס ומו"מ הם לא אפשרות אמיתית עכשיו, אבל *מתישהו* אנחנו נצטרך להניח את הנשק שלנו- את כתבי התביעה וצווי ההרחקה, את הגז המדמיע ורימוני ההלם, את טורי הדעה והבלוגים והנאומים, ופשוט לחיות. וכשאותו יום יגיע, אני מקווה שכבר נהיה מיומנים לא רק בהגנה עצמית, אלא גם באמפתיה. אחרת אנחנו עלולים להגיע, ולא להבין איך חיים עכשיו.

 

 

השנה, צפיתי לראשונה בחיי הבוגרים בטקס הדלקת המשואות בליל יום העצמאות. לא נמנעתי עד השנה בכוונה, ולא צפיתי השנה בכוונה. פשוט, כל שנה אני נמצאת בתפילת ערבית חגיגית בשעות הטקס, והשנה הייתי חולה, אז צפיתי.

חגי סגל צפה גם הוא בטקס, אבל כנראה ראה טקס מאד שונה ממה שאני ראיתי. אני ראיתי נאום יפה מאד של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, ואז ראיתי 14 נשים ראויות מדליקות, בגאווה והתרגשות, משואה, לתפארת מדינת ישראל. חגי סגל סיפר בטור של במקור ראשון ("אקטואלי", 9.5.14) שאמנם הטקס היה "נחמד (אפליה מתקנת וכו')", אבל גם שהטקס הרגיש כמו "הפגנה". סגל מביע דאגה מהמדרון החלקלק- האם בשנים הבאות ידליקו גאים בלבד? או שמא מתנחלים, קיבוצניקים, או ערבים?

אז בואו נעשה סדר.

אם מחליטים שהנושא השנה הוא "זמן נשים", ובוחרים בנשים כמדליקות משואה, זה לא אפליה מתקנת, זה בחירת נושא. אין קריטריונים לנושא או לזהות מדליקי המשואות, אין זכות קנויה להיות מועמד למדליק משואה, אין פגיעה במי שלא נבחר כמדליק משואה. העובדה שפסקל ברקוביץ' הדליקה משואה אבל _____ לא, זה כי הראשונה נכנסת לנושא והשני לא. 

אהה, יגידו הסגלים, אבל הנושא כולו הוא אפליה מתקנת, כי הנושא אינו מהותי אלא מגדרי- הוא לא מבוסס על הישגי הנשים אלא על מינם. כדי להתמודד עם הטענה הזו, ראשית נסקור נושאים שעל פיהם נבחרו מדליקי משואות לאורך השנים (באדיבות ויקיפדיה): סימן העפלה, נציגי יישובי קו האש, נציגי יישובי הספר, הנגב והגליל, ירושלים, תל אביב, נציגי עולי בריה"מ וארצות ערב, העליה הראשונה, האמנות בישראל, לשון עברית, הספורט ההישגי והעממי בישראל. והאהוב עלי- ילדים שחגגו בר מצווה ביום העצמאות 1961. 

אפשר לומר, באופן די פשוט, שטקס הדלקת המשואות הוא הזדמנות להאיר באור חיובי נושא כלשהו, מהותי ואזוטרי כאחד. הנושא של אתגרים והישגים של נשים הוא נושא חשוב. עידוד נשים להתפתח ולהתקדם בכל תחומי החברה יביא לתרומה לחברה כולה. ואם זה המצב, מעניין אותי להבין למה חגי סגל הרגיש שהארת ההישגים של נשים אלה זה הפגנה נגדו. נשים אלה לא ביקשו העדפה בקבלה לעבודה, הן לא ביקשו סבסוד או נקודות זכות במס. הן עבדו והשיגו ועכשיו רק רוצים לכבד את תרומתן לחברה, אבל חגי סגל מרגיש שמפגינים ודורשים ממנו משהו. אולי דורשים ממנו להתייחס למדליקות המשואה כמו שהוא מתייחס אליהם בכל שנה- בכבוד. למה זה קשה לו?

ועוד דבר- נשים הן מה שנקרא "מיעוט מהותי"- הן 50% מהאוכלוסיה אך מהוות הרבה פחות מזה ברוב עמדות ההשפעה ומקומות העבודה, ועל כן מקבלות, במובנים מסוימים, יחס של מיעוט. סגל מרגיש שההחלטה לבחור רק נשים (בחירה, כאמור, מתוך 50%), שקולה לבחירה של ערבים בלבד (בחירה מתוך כ20%), מתנחלים בלבד (בחירה מתוך כ10%), קיבוצניקים או הקהילה הגאה (אשמח לנתונים לגבי קבוצות אלה). מה זה אומר על איך שסגל תופס את חלקן את נשים באוכלוסיה? לא יודעת, קצת מפחדת לברר. 

לאחרונה לא עמדתי בפיתוי ונכנסתי לדיון פייסבוקי באחת הקבוצות בהן אני חברה. אני משדלת להימנע מזה, כי פייסבוק הוא מדיום פשוט גרוע לדיונים נורמליים, במיוחד בין אנשים שלא מכירים אחד את השני. אבל, כאמור, הדיון היה מפתה, ואני הייתי חלשה. הפוסט המקורי היה של יואל פרקנבורג, רכז מחוז דן בבני עקיבא, והוא התייחס לפתיחת סניף בני עקיבא נפרד ברמת גן. הכותב אמר שהוא גאה בסניף, וציין בנוסף כי:

"בשבוע שעברה התקשרה אלי מדריכה לדון איתי בפעילות של חניך שאביו גוי, ואמו מתנגדת לפעילות דתית כלשהי. אותו עוד קל לנו להכיל. אבל להכיל בתוכנו ציבור, בשר מבשרה של הציונות הדתית, שכל חטאו הוא בבקשתו להפרדה גבוהה בין המינים? את זה לעיתים קשה לנו לקבל." 

אציין כבר עכשיו כי אני לא רוצה להביע עמדה בעניין קיומם של סניפים נפרדים. האמת היא שכל הקטע הזה, כולל הקטע הבא, הוא רק הקדמה למה שרציתי להגיד.
תרומתי הצנועה לדיון הפייסבוקי כללה את המשפטים האלה:

 "יש משהו קצת לא הוגן בהשוואה שעורך כותב הפוסט, בין הכלת חילונים להכלת גישות שדוגלות בהפרדה. אם ההפרדה הייתה "נפרד אך שווה" בצורה אמתית, אולי היה יותר קל לבלוע… הנימוקים להפרדה תמיד יגיעו בסופו של דבר לכך שיש אחד שצריך להישמר מהצד השני. יש צד מפתה וצד מתפתה, צד שמתכסה מול צד ששומר עיניים, צד שאסור לו להשתתף מול צד שאסור לו להסתכל. "

[אני יודעת, דרושה רמת התלהבות עצמית לא קטנה כדי לצטט את עצמך. מקווה שתאמינו לי שעשיתי את זה מתוך עצלנות  וחוסר כח לנסח את אותה המחשבה שוב, ולא מתוך יומרה כלשהי.]

חשבתי שוב על הנושא הזה בשבת בצהריים, כאשר הצלחתי להבריח בן משפחה מהחדר בו ישבנו (אנחנו ועוד כמה בני משפחה) בכך ששמתי על עצמי סינר כדי להניק את בתי. 

אני חושבת שלצניעות יש ערך וחשיבות עצומה לחיי חברה תקינים. הבחירה להתלבש, להתנהל ולדבר בצורה צנועה מאפשרת לנו לחיות בחברה שלמה. זו בחירה שיוצרת מציאות שמכבדת אנשים משני המינים, ומנמיכה את הלהבות של מתחים מיניים שנוצרים בחברות מעורבות. צניעות היא אמצעי להגיע למטרה של חברה תקינה. לא ניתן להכחיש שהאתגרים שהטבע, הביולוגיה והחברה מציבים לגברים בעניין הזה הם יותר קשים מהאתגרים שמוצבים לאישה. ועדיין, אני מצפה שתהיה הדדיות גם באמצעי וגם במטרה. כלומר, אני מצפה שדרישת הצניעות תהיה מופנית לשני המינים, ושתשרת את שני המינים. 

לצערי, בחברה הדתית, דרישת הצניעות נוטה לפספס את המטרה הזו. כמו שהזכרתי, התגשמות הערך של צניעות בחברה שלנו- גם בדיבורים, גם בנהלים וגם במעשים- יוצרים תודעה לפיה נשים צריכות להיות צנועות, כדי לאפשר לגברים חיים תקינים. 

וזה מפריע לי. ממש לא מהכיוון הפמניסטי. גם לא מהפן הפרקטי, כי אני מתלבשת ומדברת ומתנהלת כמו שאני, בלי קשר לתודעה. זה מפריע לי, כי אני חושבת שאני יודעת למה הגענו לשיח הזה, במקום השיח של חברה שלמה ותקינה. ההימור שלי הוא כזה:

מישהו, מתישהו, הבין שלחנך גברים ונשים (אבל בעיקר גברים, כי כאמור- האתגר שם יותר גדול) להיות בעלי הבית בגופם ובמוחם זה לא פשוט. אותו מישהו, מתישהו, הבין שיש שתי אפשרויות. אפשר ללכת לילד בן 15 ולנסות ללמד אותו להתנהג בכבוד לכל אישה בכל מצב ובכל לבוש שיש לה. אפשר לומר לו "אנחנו מבינים שיש לך נטיה שהיא אולי טבעית למחשבה או ההתנהגות הזו, אבל אנחנו מבקשים שתהיה בעל הבית בגוף ובמוח שלך. תהיה חזק יותר מעצמך". 

אבל כשמגיעים לאותו נער בן 15 ומסבירים לו שהוא האויב של עצמו בסיפור הזה, זה פשוט לא מהווה זריקת מוטיבציה חזקה במיוחד. לא, הרבה יותר פשוט להסביר לאותו נער שהבעיה היא אצל מישהו, או יותר נכון מישהי, אחרת. פתאום זה נהיה קצת יותר פשוט. הבעיה הוחצנה, היא הודבקה לנערה שמולו, ועכשיו, במקום לנצח את עצמו, הוא מתבקש להתמודד עם מציאות חיצונית מאתגרת. אדם כזה הוא גיבור, הוא מוצלח. אם התגברת על עצמך, אז כביכול, לא עשית כלום מעבר למינימום הנדרש ממך.

אז בשביל להקל על אותו נער, אנחנו מספרים לו סיפור. אנחנו הופכים את הנערה בת גילו לבעיה שהצניעות באה לפתור, במקום להיות חלק מהחברה שהצניעות באה לשרת. התודעה הזו משפיעה על ההתנהגות של נערות ונשים, ועל היחס (במודע או שלא במודע) של נערים וגברים אליהם. ובמקום להרוויח חיים בחברה תקינה, אנחנו מפסידים מכל הכיוונים. 

ביום שני הקרוב, ארגון נשות הכותל יחגוג 25 שנה, בתפילת ראש חדש חגיגית בכותל המערבי, וביום עיון לאחר מכן. אין ספק שהאירוע יקבל סיקור תקשורתי, כמו כל תפילות ראש החודש של הארגון בזמן האחרון.

יש ארגון נשים נוסף, בעצם מוסד, שחוגג 25 שנה בימים אלה. מדובר בארגון מוכר פחות אבל, לדעתי, משפיע הרבה יותר. מדובר במת"ן- מרכז תורני לנשים.

אם היה לי יותר זמן, הייתי עושה מחקר וכותבת כאן פוסט מכובד, שמדבר על הרקע של הארגון, איך ואיפה הוא קם, ומדוע. לא הספקתי לחקור, ולכן אני יכולה לכתוב על מת"ן רק מההיכרות שלי.

על מת"ן שמעתי לראשונה בגיל 11, כשהשתתפתי, ביחד עם אמי, בתכנית בת מצווה שלהם. התכנית נועדה להעניק יותר משמעות לבת מצווה, וכללה לימוד על נשים יהודיות, נשיות יהודית, המשמעות של עול מצוות ועוד. כל ילדה גם הכינה פרזנטציה קצרה על אישה שהיא בחרה. 

אחר כך, כשסיימתי תיכון, הבנתי שאם אני רוצה ללמוד- בעיקר סביב החגים- כבר לא יביאו לי ימי עיון, ואני צריכה ללכת אליהם בעצמי. התחלתי ללכת, מדי פעם, לימי העיון של מתן. בשנה שעברה זכיתי ללמוד במת"ן באופן קבוע, יום בשבוע, סדר גמרא, שיעור על ספרות השו"ת ושיעור ללא הגדרה של מלכה פיטרקובסקי. יום שלישי היה היום הכי טוב של השבוע שלי.  

מת"ן הוא מקום ייחודי בכך שהוא מיועד לציבור הנשים הרחב (ולא רק לנשים שמקדישות לכך שנה שלמה), ועדיין לוקח אותן ברצינות. השיעור במת"ן הם מגוונים- לא כולם הם "למדניים" מאד, אבל רובם כן. כשהגעתי למת"ן הבנתי שיש, בחלוקה גסה, שני סוגים של שיעורי תורה לנשים- יש שיעור לנשים כמו שיש בהרבה בתי כנסת ואולפנות- שיעור שמתרכז בעניין יותר מחשבתי, שניתן ליישם בחיים האישיים, שיעור שלוקח את המקורות, מפשט אותם ומשנמך אותם, לרמת השומעות. לימוד תורה לייט.

ויש שיעור לנשים במת"ן, שהוא שיעור תורה כמו כל שיעור, שבמקרה שומעות אותו נשים. 

לא אגזים- כמובן שיש התחשבות בכך שהרקע של הנשים בלימוד תורה הוא פחות נרחב מהרקע של גברים בגיל המקביל, אבל ההתחשבות היא בעניין הזה בלבד (וגם זה רק בחלק מהשיעורים. בתכניות בית המדרש הפער מודבק). במת"ן, אין תחום בתורה ש"לא מתאים לנשים". מת"ן מזמין נשים (ובאירועים מסוימים גם גברים) ללמוד כפי יכולתן, ונותן גם הזדמנות ומקום לנשים שרוצות מסגרת יותר תובענית, ללמוד יותר. 

למת"ן יש מוקד בירושלים וברעננה, אבל הבשורה של מת"ן מתפשטת לעוד ערים. הבשורה היא של עירוב נשים בעולם התורה, כל אחת לפי הזמן והיכולת שלה. מת"ן גם מצמיחה נשים למדניות וידעניות, כאלה שיכולות להיות מעורבות גם בעיצוב עולם התורה, ולא רק בלימודו.
לעומת נשות הכותל, המהפכה של מת"ן היא מהפכה השקטה. אחרי הכותרות והרעש והצלצולים, החותם שנשות מת"ן משאירות על עולם היהדות והתורה הוא משמעותי יותר מזה של נשות הכותל.

מזל טוב 🙂 

אני עדיין מקווה לנסח את המחשבות שלי בעקבות הבחירות ברשויות המקומיות, ובפרט הבחירות בבית שמש, אבל יש לי זמן רק לפוסט קצר, אז ככה-

כמה מבעלי הטורים האהובים עלי בעיתון של מקור ראשון, וכמה כותבים ממקומות אחרים, התייחסו השבוע למינויה של קרנית פלוג לנגידה. כל בעלי הטורים הקפידו להדגיש שאין סיבה להתרגשות הפמניסטית בעקבות המינוי, שהרי פלוג לא מונתה בגלל שהיא אישה. היו שדאגו לציין שבאמת, מכיוון שרובנו לא מבינים מה תפקידו(ה) של הנגיד, ומה משנתה הכלכלית של פלוג, אין לנו כלים לומר שהמינוי היה ראוי בכלל. בעל טור אחד הרחיק לכת ואמר שהפמניסטיות פוגעות בפלוג, שכן השמחה שלהם מעלה את המחשבה שהמינוי מהווה העדפה מתקנת, ולא מינוי ראוי כשלעצמו.

אני רוצה להגיד לבעלי הטורים, שאני באמת אוהבת, שהם צריכים להירגע.

אף אחד- ואף אחת- לא טען שהמינוי הוא ראוי בגלל שהיא אישה, או שנשיותה של פלוג היא רלוונטית. אני אישית שמחתי על המינוי וחשבתי שהיא ראויה בגלל צירוף העובדות הבא: 1. היא כיהנה כסגנית של הנגיד הקודם, שהיה מוצלח מאד. 2. ככל הנראה היא ביצעה את התפקיד של סגנית בצורה ראויה. 3.הנגיד המוצלח אמר שהיא המועמדת המתאימה לדעתו. אני לא מתיימרת להבין בתפקיד הנגיד, אבל אם מי שסמכתי עליו אומר שכדאי לסמוך עליה, אני חושבת שזו סיבה מספיק טובה לתמוך בה.

האם ההתרגשות הייתה במקום? אולי, אם היינו פמניסטיות "אמתיות", היינו מתעלמות לחלוטין משאלת המגדר? התשובה היא שכן, ההתרגשות היא בהחלט במקום. כותבי הטורים עשו כאן עוול, כי הם מותחים ביקורת על התנהלות שהיא נפוצה, אבל רק כאן לגבי הפמניסטיות היא נשמעת.

רוצים דוגמא?

לאחרונה, כמה ישראלים לשעבר זכו בפרס נובל. חוץ מעוד הזדמנות לדבר על בריחת מוחות, הזכייה היוותה, עבור ישראלים רבים, סיבה לגאווה. למרות שישראליותם של הזוכים לא הייתה רלוונטית לחלוטין. למרות שהישראלים הגאים לא ידעו להסביר האם המדענים האלה היו ראויים. הם היו גאים כי יש לנו גאוות יחידה, וזהו.

לא מדובר בתופעה חריגה. אנחנו נוטים להרגיש הזדהות וגאווה כאשר מישהו "משלנו" משיג משהו. בין אם מדובר בן העם שלי, או הדת שלי, או העיר שלי, או העדה שלי. וכן, למרות שמבחינה מספרית אנחנו חצי מהאוכלוסייה, בכל מה שקשור לתפקידי מפתח במדינה, נשים הן מיעוט.

אז כשמישהי מצליחה אנחנו חוגגות. מותר לנו.

אז חגי סגל, וקלמן ליבסקינד, ועדי ארבל, ושאר כותבי הטורים- די, די לחפש את הפמניסטיות בכל מקום. תשמרו את הביקורת לנושאים המהותיים.

אנחנו אוהבים להגיד שביקורת כלפי ישראל היא לגיטימית, אבל אם זה ביקורת שיכולה להיות מופנית כלפי מדינות אחרות אך מופנית רק כלפינו, זה אנטישמיות. ואם יש ביקורת שיכולה להיות מופנית לכל מיני מגזרים וקבוצות, אך היא מופנית רק נגד פמניסטיות, איך קוראים לזה?