*הפוסט הזה מתחיל בפמיניזם ומגיע למקום אחר לגמרי*
איזה מזל יש לי 🙂
חשבתי הבוקר מה היה קורה אילו נולדתי לפני 75 שנה, בתקופה זה נשים היו בעיקר בבית. אני, אישה שהיא מצד אחד דעתנית, דברנית, שמחפשת אתגרים, ומצד שני רגשנית, שמפחדת מעימותים ולא מצליחה להתמקח או לעמוד על שלה.
אני חושבת שאם הייתי נולדת אז, לא הייתי מצליחה להשתלב בקבוצה של הנשים שנאבקו על חיים יותר משמעותיים עם יותר בחירה וחופש. אני חושבת שהייתי כמו אלפי נשים אחרות, נשארת בבית ומתוסכלת.
אז כמו שאמרתי- איזה מזל. כי למרות שיש הרבה עוד מה לעשות ולתקן בתחום של זכויות נשים ושוויון, אנחנו במצב מדהים לעומת העולם אליו נולדה סבתא רבא שלי. אני יכולה לעבוד בעבודה שמעניינת ומאתגרת אותי, וגם להיות בעלת משפחה. אני לא נשפטת על בסיס כישורי הבישול והתפירה שלי בלבד, והעובדה שיכולות אלה הן ממוצעות מינוס לא מורידה מהערך שלי. הדעות שלי בנושאים של פוליטיקה, יהדות וחיות אחרות נשמעות בדיוק כמו דעותיהם של הגברים סביבי.
המחשבה הזו עלתה בראשי הבוקר, אחרי שראיתי את הטריילר הזה, לסרט שיוצא לקראת סוף פברואר בארה"ב. הסרט עוסק בנשים ששינו את פניה של אמריקה ב50 השנים האחרונות. כשראיתי את ההתחלה שלו חשבתי לעצמי שאין סיכוי שהייתי שורדת בתקופה הזו. ותהיתי- האם הנשים האלה, האם סבתא שלי ואמא שלה, דמיינו מציאות אחרת?
לקראת הסוף, מישהי אומרת The womens movement is the biggest social movement in the history of the planet Earth. Because it affected everybody.
ואז ניסיתי לחשוב- מה המהפכה הבאה? איזו תנועה תצליח לסחוף את העולם ולשנות את פניו לבלתי היכר? לאיזה מציאות שלא יכולתי לדמיין יולדו הנינים שלי? האם הבדלי לאום יהפכו לפחות משמעותיים, כמו שקרה עם הבדלי מין וגזע? האם המעמד של "מדינות עולם שלישי" יעלם, והחצי הדרומי של כדור הארץ לא יחיה באופן יותר דומה לצפוני? או אולי (ובסוד אני אומר שזה מה שקרוב ללבי במיוחד) המהפכה תהיה דווקא של החריגים. אולי נצליח לשלב באופן מלא ואמיתי של האנשים שמסתובבים בנינו עם מוגבלות פיזית, שכלית ונפשית. אולי הדילמה הבאה שתימחק, אחרי "משפחה או קריירה", תהיה "הפלה לעובר עם תסמונת דאון" ו"ייעוץ גנטי כדי למנוע אוטיזם". אולי, איכשהו, יתרחש שוב השילוב המנצח של התקדמות חברתית, רפואית וטכנולוגית ויביא אותנו לפסגה חדשה- כמו שההכרה החברתית בזכויות נשים הצטרפה לגלולה למניעת היריון ולמכונת הכביסה- שתהפוך אותנו לחברה שלמה באמת.
כדאי לחשוב על זה. לא רק כתרגיל מעניין לדמיון שלנו, אלא כי עצם המחשבה עלולה לקדם את המהפכה הזו ולזרז את השלמתה בכמה שנים. עצם הדיון יכול לנתב כספים ומאמצים למחקר ופיתוח הנדרש. ואולי אז, בעוד 75 שנה, לא נהיה בהלם מהסדר החברתי החדש שעזרנו ליצור.
הבחורה עם הכובע והמקפים 
הי בת ציןו!
אהבתי מאוד את הפוסט ובכל זאת אני חייבת להסתייג משני דברים.
דבר ראשון, הופתעתי שאת מדברת על ה"מהפיכה הפמינסטית" כמהלך היסטורי שכביכול הושלם ואפשר להביט הלאה ולחפש את המאבק הבא. בכל כך הרבה מובנים המאבק לשיווין נשים וגברים נמצא עדין בחיתוליו, לדעתי הוא עוד רחוק מלהשיג את מטרותיו, והדרך עוד ארוכה. כל זה מבלי, כמובן, לזלזל בהישגים המדהימים שהושגו עד כה, ובאמת כשאת מדברת על אמא שלך וסבתא שלך ואני חושבת על שלי אפשר למצוא את ההבדלים. אבל בשבוע כזה שאנחנו מתבשרים על מאורעות כמו החשדות הכבדים לאונס ילדה במודיעין עלית שמוסתר על ידי הורים שמעדיפים להפקיר את חיי בתם מאשר להסתכן בכך שהיא לא תנשא כשתתבגר, או העובדה שרק רבע מחברי הכנסת החדשים הם חברות כנסת, או העובדה שהתקשורת כותבת על הלבוש של אשת ראש הממשלה יותר מאשר על הממשלה העתידית שתיבנה פה וכו' – כל אלה מזכירים לי שהדרך עוד ארוכה, שנשות וגברי העולם עדין לא הפנימו באמת את השיוויון בין המינים.
והעניין השני שרציתי להתייחס אליו הוא הדיון שלך בבעלי מוגבלויות/ נכויות. אני מסכימה איתך במאה אחוז באשר לכך שאנחנו חייבים ללמוד לקבל כל אדם, באשר הוא, ועל אחת כמה וכמה אנשים בעלי מגבלות או מומים, כבני אדם שווים לנו, יקרים ללבנו וראויים לכבוד, אהבה ותמיכה מאיתנו. אני מסכימה שאנחנו רחוקים משם שנות אור, ומודה בכנות שאם אני עושה "בדק בית" עם עצמי- אני לא יכולה, לצערי, לומר שאני אישית עושה מספיק עבור אותם אנשים בעמנו, ואני גם ממש מודה לך שהעלית את הנושא הזה, שבהחלט לא זוכה ליותר מדי יחס או פופולריות בשיח הציבורי. והנה מגיע ה"אבל"… 🙂
אם הבנתי אותך נכון, את מייחלת ליום שבו זוגות יפסיקו לבדוק לפני שיכנסו להריון אם העובר שעתיד להיוולד להם עשוי להיות אוטיסט/ לוקה בתסמונת דאון וכיו"ב. בעניין הזה אני ממש לא מסכימה איתך. לדעתי, באותו שבריר שניה שבו תינוק מגיח לאוויר העולם קורה דבר מדהים- הוא הופך בין רגע לאדם לכל דבר, ואנחנו הופכים בין רגע למחויבים לו במאה אחוז- לדאוג לשלומו, לטובתו, לאושרו. ברגע שאדם מצטרף לקהילה האנושית אנחנו מחויבים לעשות ככל שביכולתנו כדי לעזור ולתמוך בו, לאהוב אותו ולקבל אותו לקהילה, גם אם אותו אדם לוקה בבעיות הגופניות/ שכליות/ נפשיות הקשות ביותר. אבל דווקא בגלל העובדה הזאת, לדעתי, אנחנו רשאים (ולדעתי- מצווים) לעשות כמיטב יכולתנו על מנת לבקר ולבדוק את העובר בעודו ברחם (או יותר טוב- את הגנטיקה של ההורים עוד לפני ההפריה) ולנסות כמיטב יכולתנו לאתר מומים או בעיות. אני יודעת שרבים לא יסכימו איתי, וזה גם לא מתיישב עם עקרונות דתיים יסודיים, אבל לדעתי צריך וחשוב לעשות ההפרדה בין עובר לבין אדם עובר הוא יצור נפלא שעתיד להיות אדם, יש לו פוטנציאל מלא ומופלא. ועדיין, אני חושבת שאנחנו, החיים, חייבים לקחת אחריות על עצמנו ועל החיים שלנו, ולנתב אותם בדרך הנכונה. יש לנו הרבה מאוד כוח בידיים, ושיקול דעת, ואחריות כלפי העולם הזה, ואנחנו לא צריכים לקבל באדישות "גזירות גורל" שאינן למעשה גזירות כי אנחנו יכולים לשנות אותן ולהתמודד איתן. אם אני לא טועה את בעצמך כתבת פה באחד הפוסטים שלך שאת מתנגדת לתפיסות מהסוג של "הכל זה מלמעלה" במובן הזה שאנשים פוטרים את עצמם מאחריות על חייהם ועל קבלת החלטות. אז אני לגמרי איתך בעניין הזה ובדיוק בגלל זה אני חושבת שאין לנו כבני אדם את הזכות להסיר מעלינו אחריות ולומר "הכל זה מלמעלה" לגבי כל אותם דברים שבידינו לקבוע אותם ולהשפיע עליהם.
אנשים בעלי מגבלות כאלה ואחרות תמיד יוולדו, כי "הכל זה מלמעלה", ולפעמים גם המאמצים הגדולים ביותר של אדם לא ימנעו ממנו מלהיות אבא או אמא לילד אוטיסט למשל, כי זה מה שיועד לו בחיים האלה. אבל זה לא פוטר אף אחד מאיתנו, לעניות דעתי, מלעשות ככל יכולתנו על מנת שהחיים שלנו ושל ילדינו העתידיים יהיו הטובים ביותר שאפשר.
וברגע שבו מגיח לאוויר העולם אדם, יהיו אשר יהיו המומים שלו (והרי כולנו נולדים עם מומים כאלה ואחרים)- אנחנו חייבים לעשות הכל עבורו, לקבל אותו ולכבד אותו, כשווה לנו לחלוטין, ואני מייחלת ליום שהמהפיכה שאת מנסה לדרבן תתפוס כוח ועוצמה.
תודה על התגובה שלך 🙂 לגבי הנקודה הראשונה אני מסכימה לחלוטין שהעבודה עוד רבה. אבל אני מניחה שאפשר לעבוד על דברים במקביל 🙂
לגבי הנקודה השניה אני רוצה להבהיר- קודם כל, אני לא מכריעה לגבי מה היה ראוי לעשות. אני לא יודעת מה אני הייתי עושה במצב של היריון עם עובר בעל מום, וגם אם הייתי יודעת לא הייתי שופטת אף אדם שפועל אחרת.
(אם נשים בצד רגע את ההלכה היהודית, שהיא פחות חד משמעית ממה שאנשים חושבים) אני לא מרגישה לגמרי בנוח עם החלוקה שלך. האמת היא שדעתי על הפלות באופן כללי היא לא לחלוטין מגובשת, ונטועה בעיקר ברגש ולא בשכל. אני לא חושבת שכל הפלה זה רצח, אבל קשה לי לשמוע על הפלות בשלבים מסוימים ומסיבות מסוימות. אבל בכל מקרה, הפסקת הפלות של בעלי מומים זה לא החלום, בדיוק. הדוגמא של בדיקות היריון שמאבדות את משמעותן היא לא המטרה בפני עצמה אלא הסימן שהגשמנו את המטרה. אם נחזור לפמיניזם- אנחנו יודעים שבמדינות עם מצב זכויות ומצב טכנולוגי שונה, וספציפית בהודו וסין, בדיקות האולטרא-סאונד הביאו איתם תופעה נרחבת של זוגות שמחליטים להפיל את עוברם מכשגילו שתיוולד להם בת. מבחינת תושבי הודו, בת (לעומת בן) זה נזק למשפחה, כמו שבישראל אנשים חושבים על ילד עם אוטיזם לעומת ילד רגיל. זכותם החוקית? כן. המוסרית? לא יודעת. אבל אני עדיין חושבת שהתופעה בהודו היא נוראית, אולי דווקא כי אני אישה, אבל החישוב שאותם זוגות עושים הוא לא שונה מהחישוב שאנחנו עושים כאן. ההפלה על בסיס שוני מסוים (לא מסיבה כלכלית או נסיבתית אחרת) מהווה סימן לכך שאותו שוני- מוגבלות בעולם המערבי ונשיות בעולמות אחרים- הוא דבר שהחברה לא יכולה לשאת כרגע. אני מקווה לראות שינוי של פני החברה, שתשליך אח"כ על הסיבות להפלות- אבל לא כמטרה בפני עצמה, אלא כסימן לכך שהצלחנו להיטיב עם אותם האנשים שכבר קיימים.