י' באב, חצות היום, וחוזרת התחושה המוכרת, אותה תחושה של פעם בשנה.
כבר כמה שנים שהתופעה חוזרת- נגמרים שלושת השבועות, אני חוזרת בשמחה רבה למוזיקה שהתגעגעתי אליה, ועדיין- בימים הראשונים שאחרי, אני צריכה להזכיר לעצמי שעכשיו מותר.
אני מניחה שההסבר הוא שיש "האנגאובר" להרגלים שסגלנו למשך שלושה שבועות. אבל אז אני חושבת לעצמי שזה מוזר שאני חוזרת למוזיקה. כי שום דבר לא השתנה.
כשאדם נמצא בתקופת אבל והתקופה מסתיימת, הוא חוזר למוזיקה, לאירועים ולבגדים החדשים מתוך תחושה (למיטב הבנתי, לשמחתי לא התנסתי באופן אישי) שהוא עבר איזשהו שלב, הוא היה שרוי באבל, ועכשיו הגיע הזמן לנסות להמשיך הלאה.
גם כשאנחנו סוף סוף אוכלים ומשתחררים אחרי יום כיפור, אנחנו נמצאים בתודעה של משהו שהשתנה- עוונותינו נמחלו, קיבלנו עוד שנה, קיבלנו עוד הזדמנות.
ורק בשלושת השבועות יש מן אנומליה כזו. במשך שלושה שבועות אנחנו מסגלים מנהגי אבלות, בהם אנחנו מתאבלים לא רק על העבר, אלא על המצב המתמשך של היעדר המקדש (אני לא נכנסת עכשיו לגישות פוסט מודרניות שמתאבלות על כל מיני דברים אחרים. זה חשוב וטוב, אבל הצום הזה, בסופו של דבר הוא על חורבן המקדש, הגלות ואבדן העצמאות של העם היהודי.)
והשבועות נגמרים, ואפילו עברנו את חצות של היום שאחרי, ואני סוף סוף יכולה לשים לי מוזיקה בעבודה, ולרקוד לי בראש. אבל למה? המצב שעליו התאבלנו עד אתמול עוד קיים. לא השתנה דבר. אנחנו בדיוק באותו מקום שהיינו אתמול- ללא מקדש, ללא מוקד רוחני וחברתי, ללא עצמאות אמתית (ע"ע החלטת האיחוד האירופי). לא היה שינוי שמצדיק את היציאה מאבל לשמחה. אין כאן את הרצון להמשיך הלאה כמו בסוף אבל על בן משפחה, אין כאן ידיעה (או תקווה) שהתחולל שינוי כמו בסוף יום כיפור. יש כאן פשוט הכרה שאנחנו לא מסוגלים להיות באבל מתמשך ותמידי, למרות שהמצב אותו אנחנו מבכים הוא מתמשך ותמידי, עד שלא נעשה משהו.
כמו בשנים קודמות, אני יודעות שעוד כמה ימים זה יעבור לי. מחר-מחרתיים אני אהיה מופתעת מעצמי כל פעם שאני אשים רדיו, ומתישהו אכנס שוב לשגרה הרגילה שבה יש מוזיקה ובגדים חדשים, למרות שאין בית מקדש. עד שנה הבאה.