השנה, לראשונה מזה שבע שנים, פספסתי לגמרי את חג סוכות.

למה מזה שבע שנים? כבר עברתי 23 חגי סוכות בחיי. אבל רק לפני שבע שנים הבנתי באמת את מהות החג, על כל פניו.

סוכות הוא לא רק חג נורא נחמד כי אין בו הרבה חובות (במיוחד לנשים), וכי מבלים בו בחוץ, ומזג האוויר נורא נעים בדרך כלל, ויש קישוטים, וזה זמן מעולה לפגוש חברים, וכל הדברים האלה. לסוכות יש כל כך הרבה משמעות- גם כאחד משלושת הרגלים, גם כחלק מחגי תשרי, וגם כחג בפני עצמו.

את העומק של חג סוכות התחלתי להבין לפני שבע שנים, כשהחלטתי להתפלל את תפילת שחרית ומוסף במניין בכל יום, לאורך כל החג. רק אז נחשפתי באמת ל"טוויסט" של תפילת הלל, לנוסח ההזוי, החצוף והמדהים של ההושענות, ולמוזרות והמיסטיות (שעדיין לא מובנת לי) של נטילת ארבעת מינים. ההחלטה המשיכה בשנים הבאות והפכה למסורת שלי- בסוכות אני מתפללת במניין.

השנה לא. השנה פספסתי. הספקתי להתפלל בחג הראשון וביום שישי במניין, ואז הכל התהפך. את שבת-ראשון-שני בילינו בבית החולים במתח ובלבול, וביום שלישי בבוקר קמנו כהורים חדשים, שצריכים לתפקד לפי לו"ז של מחלקת יולדות. אז לסוכה לא כל כך הצלחתי לרדת, ואת התפילה במניין פספסתי. אני מניחה ומקווה שהקב"ה סולח, ומבין כמה שהמצב הזה מורכב. אבל גם כשסולחים למישהו, זה לא משנה את העובדה שהוא פספס, ואת מחיר הפספוס הוא נושא עמו.

היום הושענה רבא. היום הסתיים מקצה השיפורים האחרון שלנו, להתפלל ולקוות לעתיד טוב יותר. אחרי שניסינו את שיטת ההמלכה בראש השנה, ואת שיטת הסליחה ביום הכיפורים, עברנו, לאורך סוכות, לשיטת החוצפה. עם ישראל התכנס היום לאמירת הושענות רבות, שכולן אומרות את אותו הדבר- אולי לא מגיע לנו, אבל תתן לנו בכל זאת. תעשה את זה בזכותם של אחרים, או שתעשה את זה כדי להציל את עצמך, העיקר שתעשה את זה. אם אתם לא מאמינים, תקראו שוב, ולאט, את תפילת "אני והוא הושיע נא".

אז את השנה קצת פספסתי, אבל את השנה הבאה אני לא מתכוונת לפספס. אני גם לא חושבת שהפספוס הזה מצביע על כך שטוב שנשים לא מחויבות במצוות מסוימות, כי אני חושבת שניתן לתת פטור ספציפי בשבוע של לידה (כמו שנותנים לחולה) ואין צורך לתת פטור כללי, פטור שהוא בעצם סוג של גירוש, אבל זה נושא לזמן אחר.

וכשחשבתי על הפספוס האישי שלי, שמתי לב שאני הולכת לפספס גם את שמחת תורה. היורשת עוד לא שוחררה אז אנחנו נשארים כאן אתה עוד יום. אני מניחה שההקפות בבית הכנסת "שאגל" בהדסה לא יהיו סוערות כמו ב"יקר", וגם לא בינוניות כמו בהרבה בתי כנסת, אלא כנראה פחות מזה. בתוך הפספוס הזה גם לא הספקתי, כפי שאני בדרך כלל עושה, להצטרף לויכוח השנתי הסטנדרטי על מקומן של נשים בחג הזה ובעולם התורה, וכמה צריך להתחשב ברגשות של אנשים רגישים. גם זה יצטרך לחכות לשנה הבאה.

אז למה כתבתי, אם בעצם לא אמרתי כלום? כי אני חושבת שחג, כמו כל דבר, זה הזדמנות, וצריך לתפוס את זה כדי לנצל את זה. אי אפשר לתת לחג לעבור על פניך ולהניח שהוא ישפיע עליך. אם רוצים לחוש את החוויה של ארעיות ותפילה של חג סוכות, צריך להיות בסוכה וצריך להגיע לתפילה. אם רוצים לחשוב את השמחה של לימוד תורה וקבלת תורה, צריך להיות בהקפות. אם רוצים להרגיש את עצמת הצורך שלנו בגשם, צריך לפתוח סידור בתפילת מוסף של שמיני עצרת, ולהתחיל לקרוא. 

השנה החוויה שלי תהיה חלקית. מקווה ששלכם לא.

Opportunities are given to those who show up.