עניין של אמון

התובנה הראשונה שלי מחיי כאמא היא שפתאום יש צורך קריטי לתעדף דברים.

אם הפשושה נרדמה עכשיו, אני יודעת שיש לי עכשיו תקופת זמן לא ידועה לעשות דברים אחרים. זה יכול להיות חמש דקות, וזה יכול להיות שלוש שעות. לאי הודאות הזו יש כמה השלכות ישירות- אחת היא שאם אין גיבוי, אי אפשר להתחיל משהו שאי אפשר להפסיק אותו באמצע. עוד אחת היא שצריך לעשות את הדברים הכי דחופים בהתחלה, כי מי יודע אם יהיה זמן עבורם אחר כך. והטרגדיה היא שאין תמיד חפיפה בין הדברים הדחופים לדברים החשובים, או לדברים הקרובים לליבך. אז כשצריך לבחור בין לאכול לבין להתקלח, כתיבת הגיגים בבלוג יורדת לתחתית הרשימה. מה שנקרא- letting the urgent crowd out the important.

כנ"ל התעדכנות במה שקורה בעולם, למרות שאני משתדלת להיות בעניינים- אני קוראת עיתון ומדליקה רדיו בזמן מבזקי חדשות. ובאחד מהמבזקים, או אולי בעיתון, אמרו שהוגש כתב אישום נגד אייל גולן, על העלמת מס של כמה מיליוני שקלים. במבזק ציינו שגולן לא לבד, והוא מצטרף לשורה של זמרים פופולרים שהוגש נגדם כתב אישום לאחרונה.

הידיעה הזו התחברה אצלי בראש למצב המוזר שהגיע לפתחו של בית המשפט העליון בשבועות האחרונים. אני מתכוונת לעתירות בעניין ראשי ערים שהוגש נגדם כתב אישום, ושהמועצה החליטה שלא להדיחם מתפקידם. בית המשפט העליון פסק בשתי עתירות בעניינם של שלושה ראשי ערים- גפסו, ראוכברגר ועכשיו לחיאני- שיש להעבירם מתפקידם. ההחלטה שווה עיון ודיון בפני עצמה, אבל העיתוי של ההחלטה- ממש לפני הבחירות לרשויות המקומיות- מעלה פן אחר, לא משפטי, שחשבתי שהוא מעניין. ממה שקראתי, בשלושת המקרים, ראשי הערים המואשמים רצים גם בבחירות הקרובות, ובשלושת המקרים יש סיכוי גבוה שיבחרו שוב. (לא נכנס להחלטה המוזרה של בג"ץ לפיה אסור להם לכהן כראשי ערים אבל מותר להם להתמודד על הראשות, החלטה שלא נראית לי יעילה במיוחד). כלומר, תושבי הערים הרלוונטיות לא חושבים שהאשמה פלילית היא סיבה לפסול אדם מלכהן כראש עיר. למרות שמדובר בעבירות של מרמה, הפרת אמונים, לקיחת שוחד- עניינים מאד רלוונטיים לתפקיד ראש העיר.

גם בעניין הזמרים המעלימים, הייתי מצפה לתגובה כלשהי מצד המעריצים. במיוחד עכשיו שצדק חברתי נהיה דבר אופנתי. אנחנו מדברים הרבה על תקציב ומדיניות מיסוי ראויה, והנה אומרים לנו שקובי פרץ, או משה פרץ, או אייל גולן, החליטו שמדיניות המיסוי הנוכחית לא מתאימה להם, והם שוללים מקופת המדינה כמה מיליוני שקלים. איך זה לא גורם לצעקה בקרב מעריצים? איך זה לא גורר תגובה חמורה של הוקעה מצד הציבור?

אפשר להסביר את האדישות הזו בכמה דרכים-

אפשרות אחת היא שהציבור בוחר, באופן מודע, ללכת עם חזקת החפות ולחכות לתוצאות המשפט. לצערי, אני לא מאמינה שזה המצב- אנחנו כציבור אוהבים להחליט די מהר אם אדם מסוים הוא אשם או זכאי, ולא נוטים להודות, לפחות לא בפומבי, שאולי אנחנו לא יודעים הכל. הגרסה היותר סבירה של האפשרות הזו היא שהציבור חושב שהמועמדים ו/או הזמרים הם זכאים, ונרדפים על ידי הפרקליטות בחוסר צדק. אם זה המצב, עלינו להכיר בעובדה שיש חוסר אמון משמעותי בפרקליטות ובתביעה הפלילית. האם זה בעייתי? אולי. כאמור, אם מדובר במחשבה ביקורתית מודעת, אז זה מצוין, אבל ספקנות אוטומטית בתביעה הפלילית מצביעה על חוסר אמון עמוק יותר במדינה, וכדאי לברר מאיפה זה נובע.

אפשרות אחרת היא שהציבור חושב שהמואשמים אכן ביצעו את העבירות הנטענות, ופשוט לא אכפת לו. מבחינתי, ברור שזו האפשרות המפחידה יותר, ואני חייבת להודות שאני פשוט לא מבינה אותה. לא ברור לי אם זו אמירה שהמטרה מכשירה את האמצעים- ואם ראש העיר מראה תוצאות וביצועים, לא אכפת לנו מה קורה מאחורי הקלעים, או שזו אמירה שעבירות פליליות הן לא דבר כזה נורא. זה בעצם חוסר אמון עמוק הרבה יותר, וזלזול בנורמות שקבענו כחברה. זו גישה שמעודדת עבריינות של צווארון לבן, גישה שמעודדת עיגול פינות ועקיפת נהלים, גישה שפוגעת באופן מהותי בשאיפה למנהל תקין- גם ברשות המקומית אבל גם בשאר המתחמים הציבוריים בחיינו.

(פעם, לפני שש שעות, כשהתחלתי לכתוב את הרשומה הזו, היה לי עוד משהו להגיד. אבל מאז הפסקתי והמשכתי את הכתיבה שלוש פעמים, ובין לבין הייתה הנקה, אמבטיה, הרדמה והרדמה נוספת, ושכחתי. מקווה שתתנו לי כמה שבועות של חסד בעניין רמת הכתיבה.)

(בוקר למחרת, נזכרתי)

אבל באמת, מה שיש כאן זה הרבה יותר מזלזול בנורמות שקבענו כחברה. זה כישלון של אינסטינקט ההגנה העצמית שלנו. אם אני תושבת בת ים/נצרת עילית/ רמת השרון, ואני בוחרת להעניק כוח לאדם שככל הנראה מנצל את הכוח שניתן לו לטובתו האישית, אני עושה בחירה שפוגעת בי- כי טובתו האישית בדרך כלל לא מתאימה לטובת התושבים. כשאני קונה כרטיס להופעה של אדם שגנב מקופת המדינה, אני תומכת באדם שגונב ממני. המסים שהוא לא שילם הם הסיבה שאין כסף לתכנית מסוימת בבית ספר, או לשיפוץ כביש מסוים, או להעלאת המע"מ.

אבל אנחנו לא מבינים את זה כל כך. יש איזשהו נתק בין הפעולות לכאורה של הנאשם, לבין המשמעות שלהם עבורנו כתושבים. עד שלא נגשר על הנתק הזה, אנחנו נמשיך לבצע פעולות של פגיעה עצמית, בתקווה שמתישהו, מישהו ילשין לרווחה.