החצנה, החפצה, הדרה

לאחרונה לא עמדתי בפיתוי ונכנסתי לדיון פייסבוקי באחת הקבוצות בהן אני חברה. אני משדלת להימנע מזה, כי פייסבוק הוא מדיום פשוט גרוע לדיונים נורמליים, במיוחד בין אנשים שלא מכירים אחד את השני. אבל, כאמור, הדיון היה מפתה, ואני הייתי חלשה. הפוסט המקורי היה של יואל פרקנבורג, רכז מחוז דן בבני עקיבא, והוא התייחס לפתיחת סניף בני עקיבא נפרד ברמת גן. הכותב אמר שהוא גאה בסניף, וציין בנוסף כי:

"בשבוע שעברה התקשרה אלי מדריכה לדון איתי בפעילות של חניך שאביו גוי, ואמו מתנגדת לפעילות דתית כלשהי. אותו עוד קל לנו להכיל. אבל להכיל בתוכנו ציבור, בשר מבשרה של הציונות הדתית, שכל חטאו הוא בבקשתו להפרדה גבוהה בין המינים? את זה לעיתים קשה לנו לקבל." 

אציין כבר עכשיו כי אני לא רוצה להביע עמדה בעניין קיומם של סניפים נפרדים. האמת היא שכל הקטע הזה, כולל הקטע הבא, הוא רק הקדמה למה שרציתי להגיד.
תרומתי הצנועה לדיון הפייסבוקי כללה את המשפטים האלה:

 "יש משהו קצת לא הוגן בהשוואה שעורך כותב הפוסט, בין הכלת חילונים להכלת גישות שדוגלות בהפרדה. אם ההפרדה הייתה "נפרד אך שווה" בצורה אמתית, אולי היה יותר קל לבלוע… הנימוקים להפרדה תמיד יגיעו בסופו של דבר לכך שיש אחד שצריך להישמר מהצד השני. יש צד מפתה וצד מתפתה, צד שמתכסה מול צד ששומר עיניים, צד שאסור לו להשתתף מול צד שאסור לו להסתכל. "

[אני יודעת, דרושה רמת התלהבות עצמית לא קטנה כדי לצטט את עצמך. מקווה שתאמינו לי שעשיתי את זה מתוך עצלנות  וחוסר כח לנסח את אותה המחשבה שוב, ולא מתוך יומרה כלשהי.]

חשבתי שוב על הנושא הזה בשבת בצהריים, כאשר הצלחתי להבריח בן משפחה מהחדר בו ישבנו (אנחנו ועוד כמה בני משפחה) בכך ששמתי על עצמי סינר כדי להניק את בתי. 

אני חושבת שלצניעות יש ערך וחשיבות עצומה לחיי חברה תקינים. הבחירה להתלבש, להתנהל ולדבר בצורה צנועה מאפשרת לנו לחיות בחברה שלמה. זו בחירה שיוצרת מציאות שמכבדת אנשים משני המינים, ומנמיכה את הלהבות של מתחים מיניים שנוצרים בחברות מעורבות. צניעות היא אמצעי להגיע למטרה של חברה תקינה. לא ניתן להכחיש שהאתגרים שהטבע, הביולוגיה והחברה מציבים לגברים בעניין הזה הם יותר קשים מהאתגרים שמוצבים לאישה. ועדיין, אני מצפה שתהיה הדדיות גם באמצעי וגם במטרה. כלומר, אני מצפה שדרישת הצניעות תהיה מופנית לשני המינים, ושתשרת את שני המינים. 

לצערי, בחברה הדתית, דרישת הצניעות נוטה לפספס את המטרה הזו. כמו שהזכרתי, התגשמות הערך של צניעות בחברה שלנו- גם בדיבורים, גם בנהלים וגם במעשים- יוצרים תודעה לפיה נשים צריכות להיות צנועות, כדי לאפשר לגברים חיים תקינים. 

וזה מפריע לי. ממש לא מהכיוון הפמניסטי. גם לא מהפן הפרקטי, כי אני מתלבשת ומדברת ומתנהלת כמו שאני, בלי קשר לתודעה. זה מפריע לי, כי אני חושבת שאני יודעת למה הגענו לשיח הזה, במקום השיח של חברה שלמה ותקינה. ההימור שלי הוא כזה:

מישהו, מתישהו, הבין שלחנך גברים ונשים (אבל בעיקר גברים, כי כאמור- האתגר שם יותר גדול) להיות בעלי הבית בגופם ובמוחם זה לא פשוט. אותו מישהו, מתישהו, הבין שיש שתי אפשרויות. אפשר ללכת לילד בן 15 ולנסות ללמד אותו להתנהג בכבוד לכל אישה בכל מצב ובכל לבוש שיש לה. אפשר לומר לו "אנחנו מבינים שיש לך נטיה שהיא אולי טבעית למחשבה או ההתנהגות הזו, אבל אנחנו מבקשים שתהיה בעל הבית בגוף ובמוח שלך. תהיה חזק יותר מעצמך". 

אבל כשמגיעים לאותו נער בן 15 ומסבירים לו שהוא האויב של עצמו בסיפור הזה, זה פשוט לא מהווה זריקת מוטיבציה חזקה במיוחד. לא, הרבה יותר פשוט להסביר לאותו נער שהבעיה היא אצל מישהו, או יותר נכון מישהי, אחרת. פתאום זה נהיה קצת יותר פשוט. הבעיה הוחצנה, היא הודבקה לנערה שמולו, ועכשיו, במקום לנצח את עצמו, הוא מתבקש להתמודד עם מציאות חיצונית מאתגרת. אדם כזה הוא גיבור, הוא מוצלח. אם התגברת על עצמך, אז כביכול, לא עשית כלום מעבר למינימום הנדרש ממך.

אז בשביל להקל על אותו נער, אנחנו מספרים לו סיפור. אנחנו הופכים את הנערה בת גילו לבעיה שהצניעות באה לפתור, במקום להיות חלק מהחברה שהצניעות באה לשרת. התודעה הזו משפיעה על ההתנהגות של נערות ונשים, ועל היחס (במודע או שלא במודע) של נערים וגברים אליהם. ובמקום להרוויח חיים בחברה תקינה, אנחנו מפסידים מכל הכיוונים.