במוסף "דיוקן" של מקור ראשון הייתה כתבה על גברים מוכים.
הכתבה, כמו כל כתבת מגזין, סיקרה תופעה פחות מוכרת, ראיינה גברים שסבלו מאלימות מצד נשותיהם, ראיינה כמה אנשי מקצוע (כולל אחד ש"ממש במקרה, בימים אלה יוצא ספר שלו בנושא…"), והצביעה על עוול שקיים היום במערכת המשפט, הבטחון והרווחה בכל הקשור לנושא.

הדיבייטורית שלי ניסתה לענות, אולי להתגונן- בשם מערכת המשפט, בשם שירותי הרווחה (שגם שם יש לי מניות), אולי אפילו בשם המין הנשי. בראש שלי פיתחתי שיחה עם המראיינת והמרואיינים- "נכון, אבל חשוב לזכור ש…" ו-"אבל באמת אי אפשר להשוות…" ו-"אבל יש היגיון בבסיס ההוראה"…
ואז עצרתי. החלטתי לעשות ניסיון של מה שקראתי לו, בדיעבד, "אמפתיה לא מחייבת". קראתי שוב את הקטעים שבו הגברים (רובם אבות) על איך הכל התחיל, איך זה החריף, מה הם עושים עכשיו, והחלטתי להגיב רק לסיפור שהם מספרים, בלי לחשוב, בנתיים, על איך זה משליך על החברה.

הסיפורים הם עצובים וקשים. סיפורים של אנשים שנפגעו מהאישה שאיתם, ונפגעו שוב מכל שהמקרה שלהם לא טופל באופן מתאים. אנשים שכיום צריכים להלחם על הילדים שלהם, או שכבר ויתרו, אחרי שנחלו הפסדים צורבים. אלימות זה דבר נורא, בעיקר כשזה מתמשך, ועוד יותר ממי שקרוב אליך, ובמיוחד כשאין רשת תמיכה. 
בנתיים, זהו. אני לא מסכימה עם כל הטענות של המרואיינים כלפי רשויות החוק והרווחה. יש טענות שאני חולקת עליהם באופן חלקי, יש כאלה שהמחלוקת שלי היא פרקטית ויש שהיא אידיאולוגית. אבל בויכוחים אני מאומנת ומיומנת. בנתיים אני רוצה לתרגל רק את האמפתיה- הזדהות עם כאב באופן אמיתי, אבל באופן שלא מחייב אותי להסכים גם לצעד הבא.

אני חושבת שזה משהו שאנחנו צריכים לתרגל כחברה. לנסות לנתק את האמפתיה מהפניית האצבע או מחלוקת האשמה. במצב בו הם כרוכים, אנשים ממהרים להתגונן ומדלגים על האמפתיה. הדילוג הזה, לדעתי, הוא פספוס של חלק מהאנושיות שלנו.
והנה עוד תרגול-
אני עצובה שנהרגו ארבעה פלסטינים במהלך מבצע "שובו אחים". אני מצטערת על כך, ואני עצובה בשביל המשפחות של ההרוגים, שאיבדו בן משפחה. אני חושבת שהמבצע חשוב וצריך להמשך, על אף המחיר הזה. אבל זה לא אמור למנוע ממני לחוש צער.

יש שיגידו שזה צבוע, ואולי הם צודקים. "אם את מרגישה רע לגבי המצב, למה את לא רוצה שהוא ישתנה?". אפשר גם להגיד שזו טעות אסטרטגית- אם תודי שיש אמת בטענות שלהם, תפסידי. את צריכה להתבצר בעמדה שלך, כדי לשפר את מצבך לקראת ההתנגשות.
אני חושבת שלא. אני מאמינה שהמציאות היא מורכבת, ושהיא לא משתנה לפי תורות. ואולי גישור ופיוס ומו"מ הם לא אפשרות אמיתית עכשיו, אבל *מתישהו* אנחנו נצטרך להניח את הנשק שלנו- את כתבי התביעה וצווי ההרחקה, את הגז המדמיע ורימוני ההלם, את טורי הדעה והבלוגים והנאומים, ופשוט לחיות. וכשאותו יום יגיע, אני מקווה שכבר נהיה מיומנים לא רק בהגנה עצמית, אלא גם באמפתיה. אחרת אנחנו עלולים להגיע, ולא להבין איך חיים עכשיו.