תכנית ההתכנסות

מאז שחזרתי מההספד באלעד ביום שני, מאז שצפיתי בהספדים בנוף איילון וטלמון ובהלוויה במודיעין של שלושת הבנים שנחטפו ונרצחו- אייל, גיל-עד ונפתלי- אני קצת מנותקת.
כמו שכולנו חווינו, יום שלישי האחרון היה קו פרשת המים בציבור הישראלי- אחרי
שבועיים בו הציבור הישראלי התרכז והתאחד בדאגה אחת ובתקווה אחת, התחלנו להתפזר.
היה שיח על רשלנות משטרתית. היו דיבורים על קנוניה ממשלתית, על הסתרת הידיעה שהבנים נרצחו על מנת לבסס את התמיכה במבצע להחזרתם. הקריאות לנקמה והזעקה על היעדר תגובה הולמת, לצד קריאות שלא ליצור הסלמה, לא להעניש אוכלוסיה אזרחית.
והמציאות התכתבה עם רוח העם- הפגנה וקריאות נקמה על ידי יהודים, רצח של נער ערבי, התפרעות ערבית, וירי קסאמים בלתי פוסק לעבר יישובי הדרום.

ההתמודדות האישית שלי עם ההתפתחויות ההזויות מאז יום שלישי זה הייתה של בריחה. ברחתי מההקלטה של החטיפה, מהסרטונים של ההפגנה והתפרעויות, ברחתי מטורי הדעה של עיתונאים ושל כל ה"פרנדז" שלי ברשת החברתית. לא פתחתי את הכתבות של הירי בדרום, לא הסתכלתי על התמונות של תחנות הרכבת הקלה ההרוסות, לא חשבתי על המשמעות החברתית והכלכלית של הרס כזה.
האמת היא, שניסיתי. ניסיתי לחשוב, לכתוב, להגיב, לקרוא. כל פעם שהתחלתי, הרגשתי שהרגיל שלי גולשת על מעבר לקצה, ואני אוטוטו אאבד את שיווי המשקל ואפול לתוך בור שלא אדע איך לצאת ממנו.
אז התכנסתי, הסתכלתי פנימה, והאמת היא שראיתי רק ייאוש.
כי גם מי שניסה לברוח, לא יכול היה להתחמק לחלוטין מהשיח של החברה הישראלית בזמן האחרון. החברה הישראלית- על ימין ועל שמאל, על יהודייה וערבייה, מתבצרת. אנחנו עומדים במקומנו ומתייחסים בחוסר אמון לכל מה שלא מתיישב עם נקודת ההשקפה שאמצנו לנו.
בגלל שהקלטת ברורה, ברור שהממשלה ידעה שהבנים מתו והם שקרו לציבור כי הם מחרחרי ריב.
או,
בגלל שהנער הערבי נרצח יום אחרי הידיעה שהבנים נרצחו, ברור שזה נעשה על ידי יהודים.
או,
בגלל שיהודים הם לא ברבריים, וערבים מתורגלים ברצח על כבוד המשפחה, ברור שזה נעשה על ידי ערבים.
או,
הכל בגלל הכיבוש.
או,
הכל בגלל האיפוק והרפיסות של ממשלת ישראל.
על משהו אחד אנחנו יכולים להסכים- אנחנו יודעים שאם רק היו נותנים לנו את המפתחות, את הפיקוד, את הכפתור האדום, היינו יודעים איך לפתור את זה.

כשאני בוחנת הצעות שנועדו לכוון התנהגות או לשנות מציאות, אני עושה תרגיל מחשבתי- אני מנסה לחשוב: אם אני הייתי הציבור שההצעה אמורה לחול עליה, האם היא הייתה עובדת. "אני" זה לא ממש אני, אלא אני עם התכונות, האופי, וההקשר של האוכלוסייה.
השיטה הזו מאפשרת לי לחשוב על כל אפשרויות התגובה של האוכלוסייה להצעה, וגם מתרגלת קצת אמפתיה (ע"ע פוסט קודם).
אז ניסיתי גם השבוע. ניסיתי לחשוב איך אפשר לעצור, באופן אפקטיבי, את ההתפרעויות בירושלים. ניסיתי לקחת את הססמאות שהופרכו באוויר וליישם אותם הפוך על מנת לבחון את האמת שבהן. ניסיתי לקחת הצעה ולחשוב על ההשלכות שלה אם תהיה מדיניות עקבית.

לא הגעתי לשום מקום. הגעתי רק למסקנה אחת- שעייפתי, לפחות בנתיים, לתרגל ולהתכונן למצב בו יפקידו בידי את המפות, את הכפתור, את הביקורת השיפוטית, את חותמת הממשלה. אני מחזירה את הכוח הדמיוני שניתן לי.
אני לא אנסה לשכנע אחרים להפסיק להגיד דברים שהם בעניי שגויים, חסרי אחריות ומחשבה, מגעילים ופוגעניים או מתנשאים ומנותקים. מפסיקה לנסח תגובות ארבע וחמש פעמים, רק כדי למחוק אותם בתסכול. מפסיקה להגן על כל קבוצות השיוך שאני נמצאת בהם או מזדהה אתם.
אני מוותרת, ומבקשת להתכנס- בתוך עצמי, בתוך העם שלי, בתוך האבל והתסכול והייאוש.