התלהמות מנומקת

עם פרסום החלטת בג"ץ ביום שני לבטל את התיקון לחוק למניעת הסתננות, הייתה התרגשות רבה משני צדי המפה. לפני שהחלטתי איך להתרגש, רציתי לקרוא את פסק הדין, כדי להבין על מה בכלל מדברים. אני מציעה סקירה, וכמה תובנות.

המצב החוקי הקיים

קודם כל, החוק הוא ממש לא דרקוני מצד עצמו. כאשר נתפס אדם שנכנס לארץ שלא כדין, הוא יכול להיות מועבר למשמורת. תוך זמנים קצובים, טענותיו נשמעות בפני בית דין למשמורת. החוק מאפשר כל כך הרבה תחנות ביניים, שתיאורטית, השימוש בסעיף השנוי במחלוקת- שמאפשר כליאה של 3 שנים, לא אמור להיות מופעל בכלל. למה? כי הסעיפים ממש לפני הסעיף הזה קובעים שאדם שהגיש בקשה לאשרת ישיבה, והיא לא טופלה תוך שלושה חודשים, או שלא התקבלה החלטה תוך תשעה חודשים, ישוחרר. אז אם אני מסתננת, והגשתי בקשה לאשרה- כלומר, אני חושבת שיש לי סיבה לגיטימית להיות במדינה- יש כמה אפשרויות:

1. הבקשה התקבלה, אני משוחררת ממשמורת

2. הבקשה נדחתה, נקבע שאין לי זכות להיות במדינה, ואני צריכה לעזוב אותה.

3. הבקשה לא טופלה בגלל רשלנות של הרשות, אני משוחררת ממשמורת.

אם אני מסתננת אחראית שמגישה את הבקשה בזמן, ואני לא מהווה "סכנה לשלום הציבור" (שמהווה חריג בחוק לחובה לשחרר), אין סיבה שלא אצא מהמשמורת- למדינת ישראל או למדינה ממנה באתי- תוך תשעה חודשים.

אז מה הבעיה? הבעיה היא שיש קבוצה גדולה מאד של מסתננים- שמהווים בעצם רוב- מסודן ואריתראיה. את המסתננים האלה אנחנו לא יכולים להחזיר למדינות שלהם, מכל מיני סיבות. ואז, אפשרות 2 שהזכרתי מסתבכת- נקבע שאין למסתננים זכות להיות כאן, אבל גם אי אפשר להחזיר אותם לשם. הוחלט על גירוש ולא ניתן לבצע אותו. ואז, השאלה היא איפה ראוי שיהיו בנתיים.

התובנה החשובה הראשונה היא שסעיף החוק לא מתכוון להשאיר אנשים "תמימים" או "ספק פליטים" במשמורת במשך שלוש שנים. אם המסתנן הגיש בקשה, ושטח בה את טענותיו, והוא צודק בהם, הוא לא יהיה במשמורת שלוש שנים. לא מדובר בכליאה סיטונאית של פליטים חסרי כל.

התובנה השנייה היא שמטרת הכליאה אינה ענישה, ולדעתי אפילו לא הרתעה- למרות שעמדת המדינה היא שהרתעה היא אחת מהמטרות- אלא התמודדות עם מצב ביניים בעייתי. חשוב לזכור באיזה שלב הליך אנחנו נמצאים: כבר הכרענו שהאנשים האלה לא צריכים להיות במדינה, ואנחנו צריכים להחליט איפה "שמים" אותם. זה נשמע אכזרי, ואולי מהווה החפצה של בני אדם, אבל מדינה חייבת להתנהל ברמת המקרו, של שמונה מיליון תושבים, ולפעמים זה מערב חישובים קצת יותר קרים. אין מקום ואין צורך לגלוש להשוות למשטרים טוטאליטאריים, נאציזם וחבריהם. מדינת ישראל היא מדינה קטנה, עם משאבים מוגבלים ועם הרבה אילוצים בטחוניים ואחרים. מותר לה לשקול את טובת אזרחיה לפני טובת אזרחים אחרים, במיוחד כאשר לא מדובר במקרים הומניטרים, וכאשר מדובר בפיתרון זמני לכתחילה- עד שנצליח להבין איך מחזירים אותם.

הדיון החוקתי

על מנת לערוך איזון חוקתי, על בית המשפט להתרשם שיש פגיעה בזכות. השופטת ארבל ניתחה את הזכויות שנטען כי נפגעו: הזכות לחירות והזכות לתנועה. הכרעתה הייתה כי אין ספק שיש פגיעה בחירות (ואף המדינה לא ערערה על כך), והיא לא הכריעה בעניין הפגיעה בחופש התנועה. אי-הכרעה זו נעוצה בטענה חזקה מצד המדינה, לפיה הזכות לתנועה מוקנית רק למי שנכנס למדינה כדין. עמדה זו מגובת במשפט הבינלאומי ובאמנה לזכויות אזרחיות ופוליטיות (ICCPR).

בשם הפגיעה בזכות לחירות, ארבל ממשיכה לניתוח החוקתי. אך כאן, לדעתי, יש כשל.

הזכות לחירות היא זכות בסיסית אבל אבסטרקטית. היא זכות קריטית בעיקר כי היא מהווה תנאי לקיומן של הזכויות האחרות. כך גם אומרת ארבל (עמ' 39 לפסק הדין)- "שלילות חריותו של אדם פגיעתה קשה, מקיפה ורחבה בשלל תחומי החיים… אדם שנשללת חירותו אינו יכול להינות מהבחירות שמציעים החיים לאדם חופשי." אך השאלה שהיא לא נכנסת אליה היא- מה קורה כאשר יש אדם שיש לו זכות לחירות, אבל אין לו את הזכויות האחרות? לאדם שנכנס באופן לא חוקי למדינה אין זכות לתנועה, אין זכות לעיסוק, אין זכות לחיי משפחה (שכן נקבע כי לאדם אין זכות למשפחה דווקא במדינה מסוימת). האם עדיין ניתן, בשם זכותו האבסטרקטית בלבד לחירות, לבטל חוק של הכנסת?

אני לא מנסה לומר שאין פגיעה בזכויות כלל. גם המדינה לא ניסתה לטעון זאת. אבל כשנכנסים לאיזון בין הפגיעה בזכות לתכליות החוק, חשוב לשים לב שבמקרה זה, באופן אירוני, הזכות לחירות כאן היא חלשה במיוחד, חלשה מאד ביחס לזכויות אחרות. כי זו זכות תיאורטית בלבד.

תכלית ראויה

המדינה הציבה שתי תכליות לחוק, כאשר אחת מהן עוררה סערה. התכלית ה"מותרת" היא מניעת השתקעות של מסתננים בישראל, והתמודדות עם תופעת ההסתננות. התכלית השניה היא הרתעה. כאן קמים כולם ואומרים שאסור להעניש אדם אחד על מנת להרתיע אדם אחר. באמירה זו יש בעייתיות גדולה, וגם כשל לוגי לא קטן.

מדינה קובעת את מדיניות הענישה שלה על בסיס כל מיני תכליות, והרתעה היא תכלית מוכרת. זה נפוץ מאד בעבירות "צעירות"- כלומר, שנפוצות אצל בני נוער (סכינאות וכו'). האמירה הכללית שהרתעה היא לא תכלית לגיטימית- אפילו לא כמרכיב חלקי מהמדיניות- תערער הרבה מהחוקים והפסיקות של בית המשפט, כולל העליון. מקרה אחד שעולה לי לראש זה ענישה חמורה על זריקת נעל בתוך היכל מסוים.

אבל יש גם כשל לוגי- הכרזה על מדיניות אמורה להרתיע את המסתנן הפוטנציאלי. אם אדם מחליט לממש את הפוטנציאל ולהפוך למסתנן ממשי, הרי שהוא נושא בעונש שלו, ולא של אחרים. אולי כדי להסביר זאת יותר, כדאי לומר דבר כזה- נניח שמאפסים את המשחק, משחררים את 2000 המסתננים המוחזקים במשמורת, וכמו במשחק בבית הספר היסודי מכריזים "מעעעעכ-שיו!" מעכשיו, מסתנן יכול להיות מוחזק לשלוש שנים. אם אדם בחר להסתנן בכל זאת, האם עדיין ניתן לומר שהוא נושא בעונש שמכוון לאחר?

חשוב להזכיר שהרתעה לא יכולה להיות תכלית יחידה לפעולה מסוימת. כן, אם נוציא להורג כל אדם שחונה בחניית נכים, ההרתעה כנראה תהיה משמעותית אך הפעולה אינה מוצדקת. אבל הרתעה, כמרכיב או כשיקול מתוך המדיניות, היא תכלית לגיטימית וקריטית במדינה שמנסה לחשוב קדימה, ולא רק לכבות שרפות.

בעניין הזה, השופטת אומרת, ובצדק, שהשימה במשמורת אינה ענישה אלא פעולה מנהלית. בעניין הזה אי אפשר להתווכח. האם אסור שהרתעה תהיה חלק מפעולה מנהלית? נדמה שהפסיקה אומרת שכן (למרות שרוב הפסיקה שמובאת היא פסיקה מחו"ל). אבל ייתכן שיש מקום לראות בפעולה של כליאת המסתננים האלה– שנקבע שאינם בעלי זכות לשהות בארץ, אך גם לא נתן להחזירם- כפעולה אחרת, ולא פעולה מנהלית רגילה. אם זה דורש התייחסות חקיקתית מפורשת, כדאי להוסיף אותה.

מידתיות

כל סטודנט למשפטים יודע שמבחן המידתיות עבר הפרטה (מלשון פרטים, לא פרטיות) משמעותית, ועדיין מדובר במבחן עמום ומוזר.

לגבי מבחן המשנה הראשון, קשר אמצעי מטרה, השופטת רואה לנכון לציין שיש קשר "תיאורטי", אבל מטילה ספק בקשר מעשי מכיוון שמדובר בכמות קטנה של אנשים. גם כאן, הרחבה של הטענה הזו לעניינים אחרים מראה שהיא בעייתית. הרבה אנשים חונים באופן בלתי חוקי, על אף הקנס והעונש הצפוי אם יתפסו. גם בבתי הכלא שלנו יש צפיפות, ולעיתים משחררים אסירים מוקדם מהסיבה הזו. האם זו סיבה שלא לקנוס ואלסור לכתחילה? נראה ברור שלא, אבל השופטת (סוף עמוד 54) רואה לנכון לציין שבגלל שיש "כל כך הרבה מסתננים אחרים", מדובר בפעולה חסרת משמעות. עם הגישה הזו אי אפשר לבנות ערים, אי אפשר לעשות רפורמות, אי אפשר לקיים מדינה. לכאורה, לפי טענה זו, לו ניתן היה לכלוא עשרות אלפי מסתננים, השופטת הייתה רואה באמצעי הזה כיותר מידתי? הטענה מוזרה.

אמירה זו היא עוד אחת מהאמירות שהיא "אוביטר", כלומר לא נצרכת עבור פסק הדין, כי בסופו של דבר השופטת קובעת כי מבחן המשנה הראשון מתקיים. קיומן של אמירות "אוביטריות" תמיד צריכה להעלות שאלה- מדוע השופט החליט להתעכב ולספר לנו את מחשבותיו בעניין? אולי זה כדי להראות שההחלטה התקבלה מתוך התחשבות בכל הטענות. אולי זה כדי לרמוז למה שיהיה בתיקים עתידיים. בכל מקרה, כדאי מאד לשים לב ל"מילים המיותרות", ולחשוב על איך הן משפיעות על מעמדו של בית המשפט.

המבחן המשני השני, האמצעי שמידתו פחותה. השופטת אומרת שניתן היה למצוא דרכים אחרות למנוע את ההשתקעות של המסתננים בישראל (התכלית של ההרתעה מוזכרת אך מקבלת פחות מקום). היא מציעה ערבויות, פיקוח, שהיית לילה במתקן, שהיה ב"מרכז פתוח", להגביר פיקוח משטרתי, להגביר פיקוח על חוקי עבודה. ההצעות האלו מזכירות לי את ימי כדיבייטורית.

נניח שיש נושא לדיבייט, שבו עצם הבעיה אינה שנויה במחלוקת, ואנו חלוקים רק על הפתרון שלה. הממשלה צריכה להציע פתרון מעשי ולהגן עליו. האופוזיציה צריכה רק להגיד למה הוא לא טוב. כשהיינו באופוזיציה, תמיד נזהרנו מאד שלא נציע הצעה קונקרטית אחת. למה? כי כשמציעים הצעה קונקרטית, יש עליך (כמו שיש על הממשלה) נטל להוכיח שהוא ישים, יעיל וצודק, וזה לא פשוט. אז מה עושה אופוזיציה? הרי להתנגח בפתרון לבעיה בלי להציע פתרון אחר זה נאיבי. האסטרטגיה היא פשוטה- מציעים לפחות שלוש הצעות. כשהצעת כמה הצעות, ברור שלא התחייבת לאחת מהן, ואתה יוצר תחושה שיש כל כך הרבה אפשרויות אחרות, וזה מגחיך עוד יותר את הממשלה. אבל זה שקר.

נורא יפה מצד השופטת להציע הצעות חלופיות. האם היא יכולה להבטיח שההצעה למתקן לילה תעבור ביקורת חוקתית? ואם המעבר למתקן לילה יחייב ירידה בתנאים, האם זה יעבור? ואם הממשלה תעלה רטרואקטיבית את תמלוגי הגז על מנת לשלם על הפיקוח המוגבר, האם זה יעבור ביקורת חוקתית? מאיפה נשלם על הפיקוח המוגבר? ואם הפיקוח המוגבר ידרוש מעקב וחדירה לפרטיות?

השופטת, והמותב כולו, צריך להכיר בכך שהארגונים שעתרו בעתירה זו יעתרו כנגד כל פתרון שיוצע, שלא יאפשר השתקעות במדינה. הם יעתרו נגד כליאת לילה, ויעתרו נגד אזיק אלקטרוני, ויעתרו נגד מאגר ביומטרי. אם בית המשפט הולך לבטל חוק, הוא צריך להגיד באופן מפורש איפה הוא יפסיק.

השופטת קובעת שהחוק נכשל במבחן הזה, האמצעי במידתו פחותה.

מידתיות במובן הצר

הניתוח של השופטת של מבחן זה הוא קצת תלוש. היא מדברת על כך ששהייה במשמורת פוגעת באפשרותו של הכלוא לנהל חיי משפחה, חיי חברה ופנאי, ועל יכולתו לעסוק במשלח יד. ??? האם היא לא עסקה, במשך מספר עמודים, בלגיטימיות של התכלית של מניעת השתקעות של המסתננים? היא גם מדברת על החשיבות של יחס אמפתי למסתננים, שמגיעים מארצות שיש בהם מצוקה. היא שוכחת שהם חצו מספר גבולות נוספים, ולא רק ברחו ממדינתם, על מנת להגיע לישראל. השופטת גם עושה משחק של הסתייגות שמטרתה להכשיר את המשפט הבא שלה, בסגנון של "עם כל הכבוד" ו"no offense". האמירה היא זו: "מובן כי אין המשמעות שמדינת ישראל מחויבת להכניסם לשטחה וליתן להם את מבוקשם, וברור כי האינטרסים של החברה  הישראלית הם בעלי עדיפות ראשונה ועליונה (ס' 112)". אבל בשורה התחתונה השופטת אומרת שכן צריך להכניס אותם ולתת להם את מבוקשם, כולל האפשרות להשתקע במדינה- אמנם לא נותנים להם את זה על מגש של כסף, אבל כשאוסרים על המדינה לטפל בבעיה, המשמעות היא שהבעיה נשארת.

אלה התובנות מקריאת חוות הדעת המרכזית. החג מתקרב, מקווה להמשיך אחרי החג.

י' באב, חצות היום, וחוזרת התחושה המוכרת, אותה תחושה של פעם בשנה.

כבר כמה שנים שהתופעה חוזרת- נגמרים שלושת השבועות, אני חוזרת בשמחה רבה למוזיקה שהתגעגעתי אליה, ועדיין- בימים הראשונים שאחרי, אני צריכה להזכיר לעצמי שעכשיו מותר.

אני מניחה שההסבר הוא שיש "האנגאובר" להרגלים שסגלנו למשך שלושה שבועות. אבל אז אני חושבת לעצמי שזה מוזר שאני חוזרת למוזיקה. כי שום דבר לא השתנה.

כשאדם נמצא בתקופת אבל והתקופה מסתיימת, הוא חוזר למוזיקה, לאירועים ולבגדים החדשים מתוך תחושה (למיטב הבנתי, לשמחתי לא התנסתי באופן אישי) שהוא עבר איזשהו שלב, הוא היה שרוי באבל, ועכשיו הגיע הזמן לנסות להמשיך הלאה.

גם כשאנחנו סוף סוף אוכלים ומשתחררים אחרי יום כיפור, אנחנו נמצאים בתודעה של משהו שהשתנה- עוונותינו נמחלו, קיבלנו עוד שנה, קיבלנו עוד הזדמנות.

ורק בשלושת השבועות יש מן אנומליה כזו. במשך שלושה שבועות אנחנו מסגלים מנהגי אבלות, בהם אנחנו מתאבלים לא רק על העבר, אלא על המצב המתמשך של היעדר המקדש (אני לא נכנסת עכשיו לגישות פוסט מודרניות שמתאבלות על כל מיני דברים אחרים. זה חשוב וטוב, אבל הצום הזה, בסופו של דבר הוא על חורבן המקדש, הגלות ואבדן העצמאות של העם היהודי.)

והשבועות נגמרים, ואפילו עברנו את חצות של היום שאחרי, ואני סוף סוף יכולה לשים לי מוזיקה בעבודה, ולרקוד לי בראש. אבל למה? המצב שעליו התאבלנו עד אתמול עוד קיים. לא השתנה דבר. אנחנו בדיוק באותו מקום שהיינו אתמול- ללא מקדש, ללא מוקד רוחני וחברתי, ללא עצמאות אמתית (ע"ע החלטת האיחוד האירופי). לא היה שינוי שמצדיק את היציאה מאבל לשמחה. אין כאן את הרצון להמשיך הלאה כמו בסוף אבל על בן משפחה, אין כאן ידיעה (או תקווה) שהתחולל שינוי כמו בסוף יום כיפור. יש כאן פשוט הכרה שאנחנו לא מסוגלים להיות באבל מתמשך ותמידי, למרות שהמצב אותו אנחנו מבכים הוא מתמשך ותמידי, עד שלא נעשה משהו.

כמו בשנים קודמות, אני יודעות שעוד כמה ימים זה יעבור לי. מחר-מחרתיים אני אהיה מופתעת מעצמי כל פעם שאני אשים רדיו, ומתישהו אכנס שוב לשגרה הרגילה שבה יש מוזיקה ובגדים חדשים, למרות שאין בית מקדש. עד שנה הבאה.

לחשב מסלול מחדש

וידוי- קצת קשה לי עם קידמה.

אני מאלה שאוהבים להתרפק על כך ש"בזמננו" היה אחרת. אני מסרבת לקנות קינדל או ספר אלקטרוני אחר. אני חיה בחרדות שהילדים שלי לא יציירו עם צבעים ודפים אלא על אייפד. לוחות חכמים בבתי ספר מפחידים אותי, ומדי פעם אני נתקפת געגוע לפילם ואפילו למצלמת פולורואיד.

כשאני חושבת על זה, הטכנולוגיה היחידה שמלהיבה אותי באמת היא הסקייטבורד המרחף שהראו לנו ב"בחזרה לעתיד", ולצערי אנחנו מתקרבים בצעדי ענק ל2015, ודווקא זה לא נמצא באופק. 

למרות החרדה, אני מבינה שבמקומות מסוימים הקידמה היא הכרחית, ובמקומות אחרים היא פשוט נורא נורא יעילה. אז אני מתמודדת, מקבלת, נבהלת למשך כמה ימים, ומתחילה להתרגל לנוחות של הטכנולוגיה, וגם להיות מודעת לסכנות ולחסרונות שלה.

ונראה שככה כולם מתנהגים. הודעת הטלגרם האחרונה בעולם תשלח ב14 ליולי, בהודו. חברי ממשלה מתקשרים עם בוחריהם באמצעות הפייסבוק. מסמכים מוגשים לבית המשפט באמצעות האינטרנט. 

אבל בזירות מסוימות נשארנו תקועים בצורת חשיבה ישנה, והזירות שמעסיקות אותי יותר ויותר לאחרונה הן המסגרות של עבודה ולימודים. 

אנחנו כבר לא חיים בתקופה בה ניתן לומר שברוב הבתים יש הורה מפרנס והורה שנשאר בבית.

אנחנו כבר לא שם, גם כי נשים מחפשות לממש את הכישורים שלהם גם מחוץ לבית, אבל בעיקר כי אנשים מגלים שלא ניתן לכלכל משפחה על פרנסה אחת. 

ועדיין, אנחנו מטפחים שיטה בה אבות ואמהות עובדים מפקידים את ילדיהם הצעירים בידיהן הנאמנות של מטפלות, מתמרנים נסיעות ושעות הנקה כדי לאסוף אותם בזמן, או כדי להעביר אותם לידיים אחרות, או כדי להביא אותם הביתה ולהמשיך לעבוד משם. הורים צריכים לעשות ג'אגלינג כדי לטפל בילדים חולים ולהגיע לאירועים בגן. וביולי-אוגוסט מקומות העבודה מתמלאים בילדים או מתרוקנים מעובדיהם, והמטבחונים מתמלאים בשיחות של "איך נעבור את הקיץ".

(והדבר המדהים הוא שכמעט כולם יודעים שיש בעיה, וכמעט כולם מנסים להתמודד עם השילוב הבלתי אפשרי, ואף אחד לא חושב שאולי הם לא הבעיה, אלא המערכת).

אנחנו כבר לא חיים בתקופה בה ניתן להושיב ילדים במסגרות אינטנסיביות במשך 10 חודשים בשנה, ולשחרר אותם באופן לגמרי בלתי מאורגן ומרוסן לחודשיים החמים של השנה.

אנחנו כבר לא שם, כי המסגרות הרגילות פולטות יותר ויותר ילדים, כי בתי הספר לא מצליחים להדביק את הטכנולוגיה, לא מצליחים להראות שיש יתרון בלמידה עם מורה לעומת למידה מויקיפדיה, לא מצליחים להקנות חשיבות בעיני התלמידים לשום דבר שאינו חומר לבגרות. כי הקיץ הופך לתקופה קשה בשביל ילדים מכל הגילאים, צעירים יותר משתעממים ומאבדים מסגרת, צעירים פחות נכנסים למצבים מסוכנים. 

ועדיין, אנחנו שבויים בשיטה של מעון/גן/בית ספר שלא השתנתה כמעט בכלל, למרות השינויים המדהימים שעברו על השוק והחברה בעשורים האחרונים. אנחנו ממשיכים למדוד ולהעריך תלמידים בשיטה אחידה ואולי מיושנת, מחלקים מרשמי ריטלין ואבחנות מקלות למרבים במחיר על מנת להתאים אותם לאותה שיטה, ומחפשים בנרות את הדרך להחזיר למערכת את המורים האיכותיים ואת הכבוד למורים.

אני לא יודעת מה הפתרונות למצבים האלה. אבל אני יודעת כמה דברים אחרים:

1. אנחנו צריכים להתחיל להניע שינוי מערכתי במקומות העבודה, במושג "משרה מלאה" ו"נוכחות בעבודה", במערכות הלימודים, וביחס של החברה להורים עובדים, במיוחד לאמהות עובדות.

2. יש מטרות שונות וצרכים שונים למקום העבודה ולמערכת לימודית. חשוב שהשינויים במערכות יהיו מתואמים אחד עם השני- כי  בכל זאת, לילדים יש הורים ולעובדים יש ילדם, הם חלק מאותה משפחה- אבל חשוב להיזהר מכפיית שינוי לא ראוי ולא שייך על מנת להקל על מערכת אחרת (כמו לדוגמא "קייטנת מורים", שהציעו אנשים מסוימים), מבלי לחשוב על המטרות של המערכת ועל ההשלכות של השינוי הזה.

3. אם לא נפנים שהמצב הנוכחי הוא בעייתי, אנחנו לא מתחיל למצוא את הפתרון.

הגיע הזמן להגדיר לאן אנחנו רוצים להגיע, ולהתחיל, בעבודה קשה, לחשב את המסלול מחדש. 

No harm, no foul?

(תכננתי בכלל לכתוב על משהו אחר לגמרי)

יש מחשבה, נפוצה מדי, שמה שאנחנו אומרים לא באמת משנה. 

זה קורה כשאנשים אומרי שאין צורך להתרגש מהמילה "ביצ'ית" כי זה רק מילה.

זה קורה כשאנשים מרשים לעצמם להעניק לנשים מספור לפי מראה חיצוני.

זה קורה כשאנשים מרשים לעצמם להעיר הערות ואז לסייג ולומר שהם "בצחוק", כמו "את מגיבה ככה רק בגלל ההורמונים". 

 

ואחרי שנים של ניסיונות להסביר כמה מילים הן בעלות משמעות עצומה, אני עומדת חסרת אונים מול התופעה של ההכחשה העצמית בה נתונים אנשים. כי עם כל ההכשרה של דיבייט, ועם כל המחשבה שלי שיש לי איזושהי יכולת להשתמש במילים בצורה שגורמת לאנשים להשתכנע, אני מגלה שבנושא הזה יש סוג של חלוקה בינארית- או שאתה מבין, או שלא.

או שאתה מבין שמילים לא נוצרות בוואקום, ולא נקלטות בחלל החיצון, או שאתה חושב שהכל סתם.

או שאתה מבין ש"צחוק" שמבוסס על סטיגמות ואפליה הוא ממש לא צחוק אלא ביטוי של אותה אפליה, או שאתה חושב שבגלל ש"התקדמנו", ואז הכל מותר.

או ש…

 

חשוב לי להבהיר שאני לא נגד צחוק. ואני לא חושבת שצריך להתחשבן על כל מילה שאדם מוציא מהפה. אבל אני חושבת שבשביל לצחוק על נושאים שקשורים במהותם להבדלים שעל בסיסם הייתה ועדיין יש אפליה וגזענות, אתה צריך להיות חבר קרוב. אז אין לי בעיה שאחותי אומרת לי שזה ההורמונים מדברים, אבל זה ממש לא בסדר שעמית מהעבודה יגיד את זה. בדיוק כמו שאולי חברה אתיופית שלי יכולה לצחוק על אח שלה שהוא שחור, אבל אני לא. ואין מה לעשות, יש מילים שהשימוש בהם רגיש יותר, וצריך להיעשות אחרי קצת חשיבה.

אבל אני פשוט לא מצליחה להסביר את זה בשום דרך מלבד דוגמאות. אז ככה:

למילים אין משמעות? אם כן, אני בטוחה שלא תתנגד לכך שאקרא לשטח בין הקו הירוק לגדה המערבית של הירדן "השטחים הכבושים". (או לחילופין- יהודה ושומרון, שהינם חלק מארץ ישראל השלמה).

הכל מותר, אם זה בצחוק? אז אני בטוחה שלא יפריע לך כשמישהו יראה אותך בודק את תוכן הקבלה ואומר "אה, כי אתה יהודי?" ואז ייתן לך צ'אפחה בגב ויצחק.

אני יודעת שיש אנשים שממש לא נפגעים משום דבר. מבחינתם, *הכל* מותר, *הכל* בצחוק, למילים אין משמעות כלל. אז מאותם אנשים אני אבקש סליחה, ואומר שככה זה כשאתה חלק מחברה. העובדה שיש לך לב מסיליקון לא נותר לך רישיון להפיץ את האטימות שלך לסביבה. תצטרך לפרוק את זה ליד בקבוצה הקטנה של החברים שלך, שחושבים שאפליה, גזענות ומיזוגניה הם חלק נהדר מהחיים. כי בחברה באופן כללי, אמירות כמו "לכי תעשי קפה", וכן שימוש שלילי/"הומוריסטי" במילה אישה, כושי, הומו, ערבי, הם לא מקובלים. הם בהחלט לא מקובלים עלי. 

 

"ומותר האדם מן הבהמה אין"- היתרון שקיבלנו, כבני אדם, הוא היכולת לחשוב, לדבר, לנסח רעיונות למילים, לתקשר ולדבר על דברים נעלים יותר מאוכל, סכנה ורבייה.

אל תבזבזו את היתרון.

על רבנים, נשות הכותל וההבדל בינהם

יש הרבה בדיחות על יהודים והדעות שלהם- לכל שני יהודים שלוש דעות, "גם אתה צודק, גם את צודקת" וכו'.

אבל אני חושבת שההתארגנות לקראת ההפגנה בכותל מחר עולה על כולן. כי מסתבר שאפשר להיות נגד פרובוקציות וגם בעדן, אפשר להכריז שבשם אחדות ישראל וכדי למנוע פילוג אתה מוביל ציבור להתנגשות חזיתית,  ואם אתה רוצה להדר- אתה חותם על מכתב ומקבל טפיחות על השכם.

שלא יבלבלו אתכם- מחר בבוקר, בנוסף לתפילת ראש חודש המסורתית של נשות הכותל ברחבת הכותל המערבי, הולכת להתקיים שם הפגנה. את ההפגנה מארגנים מנהיגי הציונות הדתית וגדולי הדור החרדים. 

הקריאה היא לכאורה תמימה- לכנה, בנות ישראל הכשרות, להתפלל מחר שחרית בבוקר. אז איך אני יודעת שזו הפגנה?

כי בדיקה זריזה תגלה לנו שהבנות הללו לא נוהגות לפקוד את הכותל לתפילת שחרית ב6:30 בבוקר ביום רגיל, גם אם מדובר בראש חודש. כי לתפילה רגילה לא מארגנים הסעות ממוסדות לימוד, ולא מבקשים מאגד לתגבר תחבורה ציבורית. כי אם נשאל את הבנות האלה למה הן באות לתפילה, התשובה השנייה (אחרי "כי הרב אמר") תהיה- כי ביקשו שנפגין נוכחות. "נפגין" מלשון הפגנה.

יאמרו המתנגדים שגם נשות הכותל, בבחירתן להתפלל דווקא בכותל, עושות הפגנה. אבל כאן לא יסתפקו במילה הפגנה אלא יהדרו במילה "פרובוקציה". מעבר לשאלה מה הופך מעשה לפרובוקציה ומי זוכה להחליט מה הן רגשות הציבור (אני, לדוגמא, רגישה מדי כדי לייצג את הציבור, אבל אף אחד לא שואל אותי), אין לי בעיה להסכים להגדיר את תפילת נשות הכותל- ככל שהיא נעשית נגד החוק וההסדר הקיים- כהפגנה. אין ספק שהן ניסו, בתפילתן החודשית, לגרום לשינוי.

ולאחרונה הן הצליחו. לקראת מחר הייתה הסכמה בין גורמים שונים- כולל שר הדתות וסגנו (הממש-לא-חבר של נשות הכותל), וכולל גם פשרה מצד הנשים. לכן, בהגדרה, תפילתן של נשות הכותל מחר היא לא הפגנה, ולא פרובוקציה. הן מתפללות שם ברשות, תחת מגבלה שהן קיבלו על עצמן במסגרת הפשרה.

ולכן, יש לנו נתון שלא ניתן לערער עליו- מחר, אם שוב דבר חריג לא יקרה, יהיה שקט בכותל. לא יהיו מעצרים ולא יהיו מהומות.

אבל כמובן שמנהיגי הציבור שלנו לא יתנו לזה לעבור בשקט. אם המשטרה לא תעצור את הנשים האלה, אנחנו נעצור אותם! נייבא מתפללות ממיטותיהן בשביל שיהיה אקשן.

אז מה ההבדל בין נשות הכותל למנהיגי הציונות הדתית? ההבדל הוא בכנות. שני הצדדים מנסים לקבוע עובדות בשטח, אבל צד אחד עדיין אומר שהוא מנסה לשמור על אחדות וקדושת הכותל. רק צד אחד מצהיר שבשם , האחדות , ועל מנת "להימנע ממעשים המפלגים את העם" כמצוטט מפיהם, הם יוצאים מחר בבוקר (מוקדם, אני חייבת לציין),  בשביל לעשות מלחמה.

המתנגדים לנשות הכותל עד היום התחלקו לשלוש קבוצות: אלו שהתנגדו לכך שאישה, באשר היא, תתעטף בטלית, אלו שהתנגדו לכך שזה יתבצע בכותל (כי זה פוגע ברגשות של הקב"ה. כי כידוע, הוא נעלב מאד מהר), ואלו שאמרו ש"אין לי בעיה עם הסדר, אבל נשות הכותל פועלות נגד החוק ומפרות את הסדר בכותל וזה פרובוקציה".

אם הקבוצה השלישית לא תצא באופן נחרץ נגד ההפגנה המתקיימת מחר, זה בעצם אומר שהיא לא קיימת. כי כל אלו שטענו שהכותל קדוש מדי מכדי לריב בו, הוא קדוש מדי מכדי להכיל פלורליזם יהודי, הוא קדוש מדי ולכן אנחנו ננהיג מדיניות שמרחיקה יהודים ממנו- פתאום הם חושבים שהוא לא קדוש מדי, כל עוד אנחנו אלו שעושים את הבלאגן.   כל עוד מי שמפגין כוח הוא הצד *הנכון)*.

בברכת חודש טוב

בגנות זכות ההפגנה והביטוי

כשהיינו ילדים והיינו נפגשים עם חברים, נתקלנו די הרבה בבעיה של "מה נשחק". ביננו היו כאלה שהעדיפו משחקי שולחן, כאלה שהעדיפו כדור, וכאלה שהעדיפו Imaginary games- אלה שכללו המצאת דמות לכל אחד מאיתנו והמצאת ההרפתקה הנלווית לדמות.

בכל מקרה, תלוי בשילוב של מי הגיע באותו יום, לפעמים באמת נתקענו. מתישהו התפתח המנהג לטרום-משחק שנקרא Ugg. מישהו (או מישהי, היינו בעיקר בנות) מציע משחק. אם מישהו לא רוצה לשחק את המשחק הזה, הוא יכול לומר Ugg, ואז לא נשחק את המשחק המוצע. אבל לקריאה היה מחיר- מי שהטיל את הוטו היה חייב להציע משחק אחר (שלא הוצע עדיין). אם לא הצעת משחק אלטרנטיבי, הוטו מבוטל ומשחקים את המשחק המוצע.

אני נזכרת במשחק הזה כי אנחנו נמצאים בתקופה של קיצוצים. משרד האוצר צריך למצוא איפה הוא יכול לצמצם הגירעון של המדינה- ע"י צמצום הוצאות או הגדלת הכנסות. בנתיים הוזכרו כל ה"חשודים העיקריים"- קצבאות הילדים, העלאת מע"מ, מיסוי "פריטי יוקרה", קיצוץ תקציבי ישיבות, ועוד. עלו גם כמה הצעות פחות שגרתיות- כמו הקטנת הסבסוד לאוניברסיטאות, והאחרונה- קיצוץ בתגמול המילואימניקים.
*הפוסט נכתב לפני שהבנתי בדיוק מה קרה עם תגמול המילואימניקים- מסתבר שלא מדובר בחלק מהקיצוצים הקרובים אלא מסיבה אחרת. בכל מקרה, זה עדיין רלוונטי, כמקרה מבחן.*

חשוב לי לומר כבר עכשיו שאני לא מכירה מגוף ראשון את חוויית המילואים: אבא שלי עלה בגיל 30 והיה פטור משירות צבאי משמעותי (למרות שהוא כן שירת במשך 6 ימים, כחלק מסיפור די משעשע), ואני בחרתי בשירות לאומי במקום צבאי. אני כן יודעת מחברים וחברות שהיציאה למילואים קוטעת את רצף החיים, פוגעת בסטודנטים, בזוגות, ובאנשים עובדים. אז אני לא באה לומר משהו ספציפי בעניין המילואים, ואין צורך להתעצבן יותר מדי.

בעידן הפייסבוק, אני בד"כ קוראת על התגובה לאירועים לפני האירועים עצמם. כך היה בעניין הקיצוץ המדובר (או המדומיין?) בסבסוד שכ"ל, כך היה לגבי הפיגוע בבוסטון, וכך גם לגבי התכנון לקצץ בתגמולי המילואים. התגובות בפייסבוק לעניין הקיצוץ האחרון הן חזקות- התנגדות חד משמעית וגורפת לפגיעה באנשים שממשיכים לשמור על המדינה גם אחרי גיל 21. ייתכן שההתנגדות היא זועמת במיוחד כי שוב הגענו לציפור נפשה של מדינת ישראל- הביטחון שלה, וכי הפגיעה הזו היא פגיעה דווקא באנשים שמתנדבים ומתגייסים, ולא באופן שוויוני. הרבה אנשים בטח חושבים, אולי בצדק, שאם כבר לפגוע באופן חלקי, אז ראוי יותר לפגוע במי שלא עושה מילואים.

ואלה טענות הגיוניות. בכלל, כל טענה של קיצוץ או תקצוב צריכה להיות מלובנת במרחב הציבורי כי התקציב שלנו- במיוחד בימי קיצוצים- מבטא את הערכים שלנו. יש זכות לציבור להתבטא ולדרוש שחלוקת העוגה תהיה בהתאם לאמונתו וערכיו.

אבל, אני קצת נעצבת כשאני רואה את ההתנגדויות הגורפות הללו. אני חושבת שהן מצביעות על כמה דברים מסוכנים-

ראשית, הציבור (וגם חברי הכנסת והממשלה) לא מפנימים שזו תקופת קיצוצים, ושבהגדרה היא תהיה קשה. אין סיטואציה שתצליח לצמצם את הגירעון וגם להשאיר את כולנו שמחים ומאושרים, במצב שהוא לפחות כמו שהיינו, אם לא טוב יותר. אין אפשרות כזו. כמובן, שזה לא מצדיק כל קיצוץ. אבל אולי יש צורך בשינוי שיטת ההתנגדות לשיטה של משחק הילדות שלי- בדיוק כמו שאז היה נתון וברור שנשחק משחק כלשהו, גם היום נתון שתהיינה גזרות כלשהן. אם הסטודנטים, או המילואימניקים, או הביטחוניסטים, או שרי הפנים, או כל אדם אחר רוצה לצאת נגד קיצוץ, הוא צריך להיות מסוגל להציע קיצוץ אחר. השיטה של התנגדות ללא הצעה אופרטיבית היא שיטת של אופוזיציה, ואני רוצה להאמין שהציבור מתנהג כמו קואליציה- מסוגל להציע מה ראוי שיהיה, ולא רק מה לא מתאים לו.

אני חושבת שהשיטה הזו תביא גם להתנגדויות נזעמות מוצדקות יותר ואמיתיות יותר, כי היא מטילה אחריות על האדם המתנגד. האם הסטודנטים מעדיפים שיקצצו את קצבאות ביטוח לאומי? האם המילואימניקים מעדיפים שיקצצו את תקציב הביטחון? מותר להם לומר כן ומותר להם לומר לא, אבל אם התשובה היא לא- אז הם צריכים להגיד מה כן.

כמובן שיש בעיה במשחק שלי ברמה הלאומית- ישנם ההצעות האוטומטיות שהציבור יציע, שמתחלק לשני סוגים- קיצוץ באוכלוסיות שנואות- "תקציבי החרדים" (ועם כל החוסר סימפטיה שלי לציבור הזה, עוד לא השתכנעתי שקיים תקציב זדוני שכזה) ו"תקציבי התנחלויות" (שוב, לא ברור מה זה בדיוק כולל, ומה מתנחל מקבל שתלאביבי לא), והעלאות מיסים או תמלוגים על עשירים. כדאי למנוע נפילה להצעות פשטניות מסוג כזה או אחר, פשוט צריך לדרוש קצת יותר פירוט וקצת יותר הבנה. בסוג הראשון יש לברר בדיוק בכמה כספים מדובר ועל מה הם ניתנים- סבסוד בית ספר ממלכתי באריאל לא מהווה "תקציב התנחלות", וקצבת ילדים שניתנת למשפחה חרדית אינה חלק מ"תקציב חרדי". בסוג השני יש לוודא שהמצדדים בהעלאות אלה מבינים את ההשלכות שלהם- בין אם מדובר בגלגול המס על הצרכן ע"י העלת המחירים, או פיטורי עובדים, או כל תוצאה אחרת. חשוב לציין שבהחלט לגיטימי לתמוך במודל כלכלי שונה שכולל יותר מיסים ויותר שירותים (או במקרה שלנו, אי-קיצוץ בשירותים), אבל חשוב להבין את ההצעות שאנחנו מציעים.

אבל יש בעיה נוספת- כאשר כל הצעת קיצוץ מועלת ומותקפת באופן פרטני ברשות החברתיות, יש לכך השלכה ברורה וחד משמעית- הקיצוצים נגד אוכלוסיות חזקות בזירות האלה לא יעברו, והגזירות כנגד האוכלוסיות החלשות יעברו. כשהמשחק מתנהל בפייסבוק, ברור שקיצוץ בתקצוב למוסדות חינוך לאנשים עם מוגבלויות נראה הרבה יותר אטרקטיבי מהקטנת הסבסוד לסטודנטים. ילדים ונוער עם פיגור שכלי או אוטיזם לא מייצרים ממים קטלניים, ולרוב הוריהם מותשים מדי מכדי לנהל קרב בשמם.

אולי קשה להאמין, אבל אין לכולם פייסבוק. אם נקבע את התקציב שלנו לפי העצומות האינטרנטיות ומחאות הפייסבוק, אני לא רואה אותנו מתעדפים את ניצולי השואה על פני המילואימניקים, או את העובדים הסוציאליים על פני סטודנטים לתארים ומקצועות יותר מרוויחים אבל אולי פחות קריטיים.
אני מקווה שקבלת ההחלטות לקראת התקציב הקרוב תעשה במכלול ועל בסיס הערכים שלנו, לא על בסיס המלייקקים הכי פעילים שלנו.

הצנע לכת

 

בשבת פנה אלי אחד גורם שמרני במשפחה ושאל אותי מה דעתי על "מצעד השרמוטות" שהתקיים לאחרונה בתל אביב. אדם זה נוטה לקשר בין עמדות פמניסטיות לדעה שלאישה יש זכות להתלבש איך שהיא רוצה.

 הדבר הראשון שעשיתי זה להסביר את הקונטקסט של המצעד- המצעד הראשון מסוג זה נערך לפני שנתיים בקנדה, כאשר שוטר קנדי אמר שאם נשים רוצות להיות מוגנות מאונס, הן צריכות "לא להתלבש כמו שרמוטות". מארגנות הSlutWalk בחרו במילה המגעילה הזו בכוונה כדי להבהיר שאין לבוש שמצדיק אונס, ואין מקום להאשים את הקורבנות של מעשה כזה.

בגלל שהנוכחים אתמול לא קנו את זה, הרגשתי צורך להסביר את מה שלי היה ברור כבר זמן רב- אונס זה מעשה אלים ולא מעשה מיני. אונס לא נובע ממשיכה מינית אלא מתוך תחושת אלימות כלפי הקורבן. לכן נשים בכל גיל (גם זקנות), ובכל לבוש (גם חרדיות) נאנסות. לכן הן בד"כ נאנסות ע"י אנשים שמכירים אותם.

בכל מקרה, אם אני מבינה נכון, המשתתפות לא מבקשות להגיע לריאיון עבודה או למשרד ממשלתי כאשר הן לבושות בבגדים תחתונים בלבד, אלא מבקשות שיכירו בכך שמה שהן לובשות לא מצדיקה מעשי אלימות כלפיהן.

אבל זה דיון אחר. ולמתעניינים ולמתעניינות, יש ריאיון עם המארגנות הישראליות.

אבל אחרי השיחה הקצרה בה לא הצלחתי לשכנע איש בדבר, יצאתי עם מחשבה אחת ברורה- יש צורך דחוף במהפכה בכל הקשור למושג "צניעות".

לדתיים– צניעות זה לא רק בקטע מיני, לכן צניעות זה לא רק לבנות. גם לבנים ראוי שיהיו קודים של לבוש. אולי ראוי לחנך את הבנים שלנו שהם לא נכנסים למעיין כשרק בוקסר לגופם.

צניעות זה גם בדיבור, ואולי כדאי שלא נהיה כל כך מהירים ללכלך על אנשים ולקטלג אותם, או לפסול באופן קטגורי את דבריהם. אולי ראוי, בשם הצניעות אם לא בשם אף ערך אחר, ללמוד וללמד אחרים לחשוב על מה ששמעו לפני שמגיבים באוטומט.

צניעות זה גם בבית שאדם בונה ובאירועים שהוא מפיק, ולכן למרות הרצון להדר במצוות, אולי כדאי להוריד קצת את הטונים וההוצאות של הבר-מצוות והחתונות במגזר.

צניעות אין פירושה הכחשה– לכן צריך לדבר על אונס, על מחלות נרתיקיות, על סרטן השד, השחלות והערמונית- על מניעה לכתחילה וזיהוי מהיר בדיעבד.

צניעות היא תלוית הקשר– ולכן ממש אין צורך בשמות קוד כמו "סרטן נשי", ואישה שמיניקה תינוק לא צריכה להתחבא.

אני מוכנה לשים כסף שכשמיכה הנביא אמר "הצנע לכת עם א-לוהיך", הוא לא חשב דווקא על חצאית ושרוולים שלושת-רבעי, אלא על תפיסה יותר כוללת של צניעות.

לחילונים– צניעות זה לא מושג לדתיים בלבד, אלא ערך רלוונטי לכל החברה. ושוב, לא מדובר רק בלבוש (ע"ע צניעות בדיבור ובנכסים).

אבל אם מדברים על צניעות בהקשר של ביגוד ומיניות- מותר גם לכם להודות שיש בגדים שלא ראוי ללבוש אותם מחוץ לחדר, באף סיטואציה. שיש כיתובים על טישרטים שמוטב היה שלא יודפסו. שיש פרסומות שהופכות את הגוף לאובייקט, לרכוש, לממוסחר, והנזק הוא אדיר.

מותר גם לכם להודות שיש מעשים וממדים ביחסים זוגיים שאין צורך להראות בטלוויזיה. כי מדובר ברגעים שהם נפלאים כשהם בין בני זוג, אבל אחרי שזה עובר רידוד, ועריכה, וזוויות צילום, וניפוח ל42 אינץ' כדי לספק איזשהו ריגוש לצופים, זה הרבה פחות נפלא, אלא הרבה הרבה יותר זול ודוחה.

וחזרה לדתיים– אני חושבת שחשוב שיהיה שיח ציבורי לגבי צניעות, ומה ראוי ולא ראוי שיהיה ברחוב, בפרסומי חוצות ובמסכים. אבל, לפני ואחרי הדיון, ובסופו של דבר, הצניעות שלי מתבטאת בעיקר בבחירות שלי. במה שאני בוחרת לראות וללבוש ולהגיד ולקנות.

אני לא מנסה להגיד שמי שרוצה להקפיד על חיים צנועים צריך להישאר בבית. אבל פעם הבאה שאדם ששואף לצניעות עובר ליד מצעד השרמוטות, או מבין שהסרט שהוא רואה מתפתח למקום זול, אולי כדאי שבמקום לצעוק על האנשים או המסך, שידאג שהוא רואה משהו אחר.

כי נדמה לי שחלק יסודי מהמושג צניעות היא ההתעסקות בשיפור העצמי ולא בשיפוט האחר.

רדיפה אחרי הזנב

לאחרונה התעצבנתי, באופן רטרואקטיבי, על היחס שקיבלו הח"כיות שפיר וזדנברג כשהצטרפו לתפילה של נשות הכותל, על אף היותן לא דתיות או מתפללות בדרך כלל. הרגשתי שהטענות כלפיהן לוקות בכשלים לוגים די חמורים. התלבטתי אם להתחיל לחזור אחורה, ואז לשמחתי טלי פרקש כתבה על ההתפתחויות האחרונות עם נשות הכותל וחזרה בדיוק על הכשלים (אבל בקטן), אז יש סיבה למסיבה 🙂

אני רוצה לתת הקדמה מאד ברורה- אני חושבת שלכל אחד יש זכות לחשוב מה שירצה. אני לא חושבת שאנשים חייבים להיות עקביים בערכים ובדעות שלהם. לאנשים יש זכות לחשוב בצורה מפלה או גזענית ואפילו טיפשית (כמובן שאין הכוונה שכל דעה ששונה משלי היא טיפשית. לא להיתפס כאן לקטנות). אבל מה שמפריע לי מאד זה כשאנשים לא אומרים את דעתם כמו שהיא אלא מחפשים (מלשון תחפושת) אותן בתוך השוואות או טענות שהן לכאורה אובייקטיביות, למרות שהם בד"כ לא. כי טענה עקרונית ולוגית כן צריכה להיות עקבית, והפעלה סלקטיבית של הלוגיקה כבר ממש מעצבנת אותי.

אז הינה סקירה של כמה טענות בעייתיות שעולות בהקשר של נשות הכותל (כדוגמא- הן עולות בהרבה מקרים אחרים). אומר כבר עכשיו שגם שימוש הפוך בטענה (כלומר בעד נשות הכותל ונגד המקרה הדומה) הוא שגוי:

 

"אתן לא מתפללות בדרך כלל. אתן בכלל לא מגיעות לכותל. מה אכפת לכן?"

אז הטענה הזו היא די מגוחכת, במיוחד כשהיא מופנית כלפי נציגי ציבור שאמורים להיות פעילים ולהתבטא בעניינים שמפריעים לציבור, גם אם הם לא מפריעים להם באופן אישי.

אבל גם לאדם שאינו נבחר ציבור יש דעות על דברים שלא משפיעים עליו ישירות. ואם הוא אדם אכפתי, הוא גם נלחם. לכן הסטודנטים יצאו לתמוך במאבק החברתי. לכן ח"כ מיכאל בן ארי הפגין ודאג לתושבי דרום תל אביב והמצב עם המסתננים שם, למרות שהוא לא גר שם וכנראה גם לא יגור שם לעולם. הם עושים זאת מאחת משתי סיבות: או שפשוט אכפת להם מחייהם של אחרים, או שהם מבינים שיש למאבקים "מקומיים" השפעה על הציבור בכללותו. והם צודקים, לדעתי. 

 

"אתן לא באמת בעד חופש פולחן. אם כן, הייתן תומכות במאבק של תפילת יהודים בהר הבית".

טלי פרקש רומזת לביקורת הזו (בהקשר של פרובוקציה, ואני אתייחס לזה עוד מעט), ואני שומעת את זה מכיוונים נוספים. זו ביקורת משעשעת. האם כל תומכי חופש הפולחן לכל הדתות בהר הבית תומכים גם בחופש פולחן לכל הזרמים בכותל? אני מוכנה להמר שלא. עם החריג הראוי לציון של משה פייגלין, עוד לא ראיתי את נאמני הר הבית עומדים לצידם של נשות הכותל. אז למה מישהו מצפה לתמיכה הפוכה? 

אגב, הסיבה שתומכי המחנות לא מתייצבים לעזרת המחנה השני היא שכל קבוצה תגיד שיש הבדל בין המקרים. נאמני הר הבית יציינו אבחנות אמתיות שקיימות בין המקרים שמצדיקות תמיכה רק במאבק שלהם (כמה נוח). ניתן לחשוב על שלל אבחנות, אבל אני אציין אחת- בכותל יש חופש פולחן לנשים שמוגבל לצורות מסוימות, ואילו יש איסור מוחלט על פולחן יהודי, בכל צורה, ועד כדי הגזמה. אבל גם נשות הכותל יכולות להצביע על אבחנות שיובילו לתמיכה רק במאבקן שלהן, באותה קלות. לדוגמא- סוגיית הריבונות בהר הבית היא סוגיה רחבה ולא פתורה, בשונה מהכותל. או שא"א לטעון שמדובר בפרובוקציה כשמדובר במחלוקת תוך-דתית ולא בין-דתית. או כל מיני אבחנות אחרות. 

מה שחשוב לשים לב כאן זה שבסופו של דבר, הטיעונים והעובדות שכל אחד מציין הם אלה שעובדים לטובתו, וזה כמובן טבעי. העולם היה אולי יפה יותר אם היינו מאמינים בערכים באופן עקבי, אבל כל עוד אנחנו לא עושים את זה, לא ראוי לדרוש זאת מאחרים. 

(אני מתלבטת ביחד אתכם אם היישום של הטענה שלי על מה שקורה עם ישראל בזירה הבינלאומית מחזק את הטענה או מחליש אותה. מצד אחד, אם מותר להאמין בערכים באופן סלקטיבי, אז אפשר לתמוך בזכויות אדם ולהתמקד רק במצב בישראל, ולא להיות אנטישמי או אנטי-ישראלי. מצד שני, הטענה הזו אומרת שההתמקדות הזו לא נובעת מערכים אובייקטיביים אלא מדעה פוליטית שמוחבאת בתוך ערכים, מה שלדעתי באמת נכון. אשמח לתגובות בקטע הזה. וגם באופן כללי)

 

"הן עוברות על החוק"

זו ביקורת שלא חשבתי עליה בעבר, אבל כשראיתי אותה בכתבה היא העלתה לי את הסעיף. נכון, הן עוברות על החוק ועל פסיקת בג"ץ. מעניין שלא שמעתי את היהדות האורתודוקסית יוצאות להגנה על שלטון החוק בזמן ההתנתקות. ולא ראיתי את היהדות החרדית יוצאת להגנה על בג"ץ אחרי פרשת עמנואל וביטול חוק טל. לא ראיתי את טלי פרקש בעצמה קוראת לאכיפת החוק כשבג"ץ קבע שקווי מהדרין הם אסורים. אז פתאום בג"ץ קדוש? 

כמובן, שאת הטענה הזו טלי פרקש מפנה כלפי נשות הכותל בכיוון ההפוך. הרי הן מגיעות מה"צד הנכון" של בג"ץ. אז איך הן לא מכבדות את החוק?

אז האמת היא פשוטה. כולנו כפופים למערכת חוקים כפולה. כולנו (כך אני מקווה) מרגישים מחוייבות וכפיפות לחוק. ולכולנו יש מערכת נוספת שאנו מכפיפים את עצמנו אליה, ואם החוק יסתור את אותה מערכת (דת, מוסר, כל דבר שתרצו), אנחנו לא נכבד את החוק. אגב, מה ששומר על האפשרות של הדואליות הזו זה כאשר אדם לא מציית לחוק המדיני כי הוא כפוף למערכת אחרת, הוא חייב לקבל על עצמו את העונש שהמערכת המדינית קובעת. אחרת זה לא מוסר, אלא אנרכיה.

אולי אתם לא מאמינים לי. אם כן, זה כנראה כי אתם חלק מהמיינסטרים של המדינה, זה שמכתיב את החוקים. אבל אני חושבת שכל אחד מאיתנו יוכל לחשוב על חוקים- שאולי הם דמיוניים- שאם יחוקקו, הוא לא יבצע אותם. ולא צריך להרחיק לכת לגרמניה הנאצית. אני מניחה שחבריי הצמחוניים יעדיפו לשבת בכלא מאשר לשחוט פרה. חבריי הדתיים יעדיפו לשבת בכלא ולא לחלל שבת (שלא לצורך, לא לחפור). אנשים פציפיסטים יעדיפו לשבת בכלא ולא לשרת בצבא. גם לחילונים שבין הקוראים יש מערכת מוסרית אחרת, פשוט קשה יותר לציין אותה באופן סטיגמתי אז אני מוותרת. 

אם נשות הכותל עושות מעשה שלא פוגע באופן ממשי באנשים אחרים (כלומר, הן לא אומרות "נרצח מישהו ואז נרצה את עונשנו"), הבחירה שלהן לעשות מעשה לא חוקי כדי להפגין נגד החוק הוא לגיטימי. כמו שכשהתושבים השחורים בארה"ב עברו על חוקים שהם חשבו שהם לא נכונים. 

אבל חזרה לנקודה שלי- הבעיה של טלי פרקש זה לא שהן לא מכבדות את החוק. הבעיה שלה זה שהן עושות דווקא ומתפללות עם טלית בכותל. 

ושוב, זכותה המלאה של טלי פרקש לומר זאת. ואני מקווה שאם אי פעם יעלה הצורך, אני אלחם על זכותה לומר את דעתה. אבל שתגיד את דעתה, ולא תחביא את זה בתוך טענות אובייקטיביות של אכיפת החוק.

אם אנחנו כבר בנושא הזה, איפה הצעקה של פרקש כלפי רב הכותל, שלאחרונה קרא לאי אכיפת החוק? נעלמה, איפשהו. 

 

(אם אפשר רגע לסטות מהנושא- אחת הסיבות שלא התרגשתי יחד עם הסובבות אותי כשבג"ץ קבע שקווי מהדרין הם אסורים, זה בערך בגלל הסיבה הזו. כי בג"ץ לא קובע שום דבר בשטח. מה שמשנה זה איך אנשים מתנהגים בשטח, רחוק מעיני בג"ץ. ואם לא נפעל לשינוי שם, אז אפשר להגיש בג"ץ כל שני וחמישי ושום דבר לא ישתנה).

 

אני יודעת שמה שאני מבקשת כאן הוא לא ישים. אני די בטוחה שגם אני נופלת לתוך הבורות האלה- מגייסת את האובייקטיביות והלוגיקה הלא-נגועה כאשר אני לא באמת עקבית. כולנו בני אדם, ואנחנו נוטים להתרגש נורא כשאנחנו יכולים "להכניס" לצד השני, במיוחד כשזה נעשה בעולם המושגים שלהם. אבל אולי כדאי להיות קצת יותר מודעים לעצמנו ולכשלים תוך כדי.

גבולות הפלורליזם

אני חושבת שהגענו לזמן בו "הציבור הנאור" מבין שהוא הסתבך. שהערכים שהוא דוגל בהם לא מתיישבים עד הסוף עם הדעות והרגשות שלו.

אחד הדברים המעניינים שאמר המרצה שלי למחשבה מדינית הוא שאחרי מלחמת העולם השניה, העולם נהיה בעת ובעונה אחת יותר רב-תרבותי, וגם פחות רב תרבותי. יותר- כי הוא רצה להתרחק מהתפיסה לפיה יש אמת אחת, עם אחד, ושכל השאר הם נחותים ופחותי ערך. פחות- כי היה צורך עצום בהכרזות חד משמעיות ולא רלטביסטיות שיש דברים שהם אסורים- כמו רצח עם.

אחרי המשפט הזה, המרצה לקח אותנו לטיול בין הקצוות האלה- של קבלה מוחלטת של תרבויות לבין אמונה בסולם ערכים אחד. ברית מילה? הכיתה חשבה שלמרות שזה יכול להראות ברברי, יש להתיר את המנהג למי שמאמין בו. אבל מה עם מילת נשים? הכיתה כבר הרגישה הרבה פחות בנוח עם האמירה שפעולה כזו, אם היא מקובלת בתרבות, היא בסדר. הגיוני? לא אם עושים ניתוח קר. (אפשר לטעון שמילת נשים מגיע בהקשר ועל רקע של ניצול נשים ופגיעה בהם באופן כללי וכו', אבל אני לא רוצה להיכנס לזה). וזה בסדר שזה לא הגיוני כי גם האמונה שלנו ברב תרבותיות עוצרת איפשהו, והגבול נקבע לפי סולם הערכים שלנו.

הבעיה היא שאותו הציבור שדוגל ברב תרבותיות לא מודה בזה שיש לו גבול. אנחנו רק יודעים את זה כשהוא שוכח שהוא מאמין ברב תרבותיות, ומפספס.

 והינה אחד הפספוסים האלה- אתמול התפרסמה כתבה בווינט על סדרת ספרים לילדים- יותר נכון, לילדות- שמלמד על צניעות כבר מהגיל הרך. אבהיר שהכתבה לא מותחת ביקורת באופן ברור על הספר, אבל האווירה שעולה מהכתבה (בין השאר מעצם כתיבתה, והכנסת הציטוטים הרבים) היא של "חשיפה" של ספר חריג ואולי בעייתי בעיננו- "הציבור".

האם אני הייתי קונה את הספר הזה לאחיינים שלי? כנראה שלא. אני לא אוהבת את ההשוואה של בנות עם שיער פרוע או מתולתל לחיות "פחות תרבותיות", את האמירה שאסור לבת ישראל לדלג או לרוץ, או את המשפט המעצבן שמזמן הוצא מהקשרו "כל כבודה בת מלך פנימה". אז לא, לא הייתי קונה את הספר. וגם לא הייתי מסכימה שיקריאו אותו לכל הילדים בגן הממלכתי שאליו אשלח את ילדי. 

אבל האם מפריע לי שהוא נכתב? ושמשפחה כלשהי תקנה אותה לבנותיה?

(אז האמת היא, שקצת עצוב לי שעוד דור של בנות יגדלו על האמירות המופשטות והמדכאות האלה. שבנות עם שיער מקורזל ילחמו בעצמן כדי לא להראות כמו כבשה, ושבנות עם אופי ועם רעיונות וכשרונות יתחבאו. אבל לפני שאני הולכת להתעצבן, אני מזכירה לעצמי-)

זכותה של משפחה לגדל את ילדיה לאור ערכיה. גם אם הערכים האלה מעצבנים אותי. ויש הרבה ערכים שמעצבנים אותי. הרבה מהערכים האלה גם פוגעים בי, בסופו של דבר- כמו ילדים שההורים שלהם לימדו אותם שמגיע להם הכל, שהם יכולים להפעיל אלימות מילולית או פיזית כדי להשיג את מה שהם רוצים. כמו ילדים שחושבים שהמתחם הציבורי הוא שלהם, והם יתנהגו בו ככה. וכן- הרבה פעמים לא מדובר בילדים שמתפרעים אלא חינוך שמגיע מההורים. ואולי גם אפגע כי ילדה שגדלה על הספר "רות שומרת על הצניעות" תקרא לבת שלי כבשה או אריה, או תגיד לה שהיא לא בת ישראל. מי יודע.

אבל אני- ו"הציבור"- צריכה להיות אמתית עם עצמי. אם אני מאמינה ברב תרבותיות, אז זה לא רק "רב-תרבותיות-כל-עוד-אני-מזדהה-עם-התרבות-או-חושבת-שהיא-נורא-מגניבה-ואקזוטית". אם הציבור תומך בכל מיני סוגי נישואים ומשפחות ועבודות ומדינות, הוא צריך לתמוך גם בכל מיני סוגי ערכים.

האם יש לדבר גבולות? כן, אבל יש צורך להודות שכמעט כל גבול בהקשר הזה יהיה נגוע בקצת צביעות. הציבור- דרך המחוקק- קבע כל מיני גבולות לרב תרבותיות, גם בתוך המשפחה. אבל חשוב לזכור שאלה גבולות מסוימים מאד. והגבול הזה לא מתייחס לספרי ילדים.

אז מה ההסבר? ההסבר הוא, ככל הנראה, שאנחנו פשוט לא אוהבים או מכבדים אנשים שמאמינים יותר מדי. סיפורים על הורים חרדים שמנעו מילדיהם טיפול רפואי כי העדיפו להתפלל (ואגב, מדובר במקרים די בודדים)  גוררים תגובות נזעמות בהרבה מאשר סיפורים על הורים שהוציאו את ילדם החולה מבית החולים ולקחו אותו לטיפול הומיאופתי.

האמת היא שהציבור הרב התרבותי צריך לחלק את הערכים בעולם לשלוש- הערכים שלו, הערכים שאינם שלו אבל נראים לו יפים ואפילו מגניבים (אבל פשוט לא מתאימים לו, אישית), והערכים שאינם שלו וגם לא נראים לו נחמדים במיוחד, ולכן הוא מוקיע אותם.

זו הרב תרבותיות של היום.

These are the days of miracle and wonder

*הפוסט הזה מתחיל בפמיניזם ומגיע למקום אחר לגמרי*

איזה מזל יש לי 🙂

חשבתי הבוקר מה היה קורה אילו נולדתי לפני 75 שנה, בתקופה זה נשים היו בעיקר בבית. אני, אישה שהיא מצד אחד דעתנית, דברנית, שמחפשת אתגרים, ומצד שני רגשנית, שמפחדת מעימותים ולא מצליחה להתמקח או לעמוד על שלה.

אני חושבת שאם הייתי נולדת אז, לא הייתי מצליחה להשתלב בקבוצה של הנשים שנאבקו על חיים יותר משמעותיים עם יותר בחירה וחופש. אני חושבת שהייתי כמו אלפי נשים אחרות, נשארת בבית ומתוסכלת.

אז כמו שאמרתי- איזה מזל. כי למרות שיש הרבה עוד מה לעשות ולתקן בתחום של זכויות נשים ושוויון, אנחנו במצב מדהים לעומת העולם אליו נולדה סבתא רבא שלי. אני יכולה לעבוד בעבודה שמעניינת ומאתגרת אותי, וגם להיות בעלת משפחה. אני לא נשפטת על בסיס כישורי הבישול והתפירה שלי בלבד, והעובדה שיכולות אלה הן ממוצעות מינוס לא מורידה מהערך שלי. הדעות שלי בנושאים של פוליטיקה, יהדות וחיות אחרות נשמעות בדיוק כמו דעותיהם של הגברים סביבי.

המחשבה הזו עלתה בראשי הבוקר, אחרי שראיתי את הטריילר הזה, לסרט שיוצא לקראת סוף פברואר בארה"ב. הסרט עוסק בנשים ששינו את פניה של אמריקה ב50 השנים האחרונות. כשראיתי את ההתחלה שלו חשבתי לעצמי שאין סיכוי שהייתי שורדת בתקופה הזו. ותהיתי- האם הנשים האלה, האם סבתא שלי ואמא שלה, דמיינו מציאות אחרת?

לקראת הסוף, מישהי אומרת The womens movement is the biggest social movement in the history of the planet Earth. Because it affected everybody.

ואז ניסיתי לחשוב- מה המהפכה הבאה? איזו תנועה תצליח לסחוף את העולם ולשנות את פניו לבלתי היכר? לאיזה מציאות שלא יכולתי לדמיין יולדו הנינים שלי? האם הבדלי לאום יהפכו לפחות משמעותיים, כמו שקרה עם הבדלי מין וגזע? האם המעמד של "מדינות עולם שלישי" יעלם, והחצי הדרומי של כדור הארץ לא יחיה באופן יותר דומה לצפוני? או אולי (ובסוד אני אומר שזה מה שקרוב ללבי במיוחד) המהפכה תהיה דווקא של החריגים. אולי נצליח לשלב באופן מלא ואמיתי של האנשים שמסתובבים בנינו עם מוגבלות פיזית, שכלית ונפשית. אולי הדילמה הבאה שתימחק, אחרי "משפחה או קריירה", תהיה "הפלה לעובר עם תסמונת דאון" ו"ייעוץ גנטי כדי למנוע אוטיזם". אולי, איכשהו, יתרחש שוב השילוב המנצח של התקדמות חברתית, רפואית וטכנולוגית ויביא אותנו לפסגה חדשה- כמו שההכרה החברתית בזכויות נשים הצטרפה לגלולה למניעת היריון ולמכונת הכביסה- שתהפוך אותנו לחברה שלמה באמת.

כדאי לחשוב על זה. לא רק כתרגיל מעניין לדמיון שלנו, אלא כי עצם המחשבה עלולה לקדם את המהפכה הזו ולזרז את השלמתה בכמה שנים. עצם הדיון יכול לנתב כספים ומאמצים למחקר ופיתוח הנדרש. ואולי אז, בעוד 75 שנה, לא נהיה בהלם מהסדר החברתי החדש שעזרנו ליצור.